בחודש החמישי להריונה עם תאומים, הגיעה שרה טנקמן לבדיקה דחופה אצל רופא נשים בעקבות כאבים עזים שחשה בבטנה. הרופא שבדק אותה אמר לה שהכל תקין ושנשים בהריון נוטות להיות היסטריות ולדמיין דברים. טנקמן החליטה לא להקשיב לדעתו של הרופא ומשם נסעה לחדר מיון בכוחות עצמה שם נולדו התאומים, בלידה שקטה. “זה התחיל בכאבים חזקים”, היא נזכרת, “לא ידעתי מה זה אז הלכתי למוקד של קופת חולים כדי לראות שהכל בסדר. כשהגעתי לשם הכאבים התגברו והבנתי שמשהו לא בסדר. נכנסתי לרופא ואמרתי לו שאני מרגישה שמשהו לא תקין. הוא ביצע בדיקת אולטרסאונד שהייתה תקינה והסביר לי שלפעמים נשים בהריון מדמיינות כל מיני דברים ושזה כנראה בראש שלי כי ההורמונים מחרפנים נשים. הוא אמר לי להירגע ושאני סתם בלחץ ושעלי לנשום וללכת הביתה. אני ידעתי שזה לא בראש שלי וידעתי שיש בעיה ושאני צריכה להגיע כמה שיותר מהר לבית חולים. הייתי שם לבד, בעלי עבד בבאר שבע באותם ימים והוא היה רחוק. ביקשתי מהרופא הפנייה למיון והוא אמר שהוא ייתן לי אבל אין לו אפשרות לעזור לי להגיע למיון ושאם אני מתעקשת שאני אלך לבד. איכשהו הגעתי לבד למיון כשאני סובלת מכאבים ולא ידעתי שכשהגעתי כבר הייתי בשלבים מתקדמים של לידה מוקדמת ולכן היא גם הייתה לידה שקטה, הם נולדו ללא רוח חיים”.
איך ממשיכים האלה?
“אני לא חושבת שזה משהו שאפשר להתאושש ממנו. עם הזמן זה נעשה יותר קל. אני בקשר עם נשים שעברו לידה שקטה וזה לא משהו שאתה מסמן וי וזה עובר. אנשים לא מספיק מכירים באבל של הדבר הזה”.
לאחר המקרה החלה טנקמן להתעניין ביחס לנשים של מערכת הבריאות. “התחלתי לקרוא מאמרים על יחס לכאב. גיליתי שיש כל מיני הבדלים בין נשים לגברים, למשל, כשגברים ונשים מתלוננים על אותם כאבים ואותם תסמינים אז לנשים יש סיכוי גבוה יותר להישלח לפסיכולוג בגלל שמייחסים את התלונות שלהן למשהו רגשי. זה לא נובע מאפליה מכוונת או מרוע, זה פשוט כי רופאים הם בני אדם ובחברה שלנו יש כל מיני סטראוטיפים. אחד הדברים שמייחסים לנשים זה שהן יותר רגשניות ומגזימות ולפעמים מתלוננות סתם וזה מחלחל. את ההבדל רואים בכל מיני תחומים ברפואה. למשל מצאו שנשים וגברים מגיעים עם כאב בטן אקוטי למיון אז גברים יקבלו מענה מהיר ברבע שעה בממוצע מנשים. או למשל אחרי ניתוח מעקפים שגברים ונשים מתלוננים שכואב להם אז לגבר יש סיכוי יותר גבוה לקבל משככי כאבים ולנשים יש סיכוי גבוה יותר לקבל תרופות הרגעה. אצל נשים מייחסים את זה למשהו רגשי ולגברים לכאב אמיתי”.
מה חשבת כשקראת את כל הנתונים האלו?
“זה הכעיס אותי נורא. אני ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם בעלי היה איתי באותו היום. אמרתי איך אני, שאני יחסית יודעת להביע את עצמי ויש לי ידע ובכל זאת לא האמינו לי ולא הצלחתי לקבל עזרה. זה לא שאם הוא היה מתנהל אחרת היה אפשר לעצור את זה, אבל זה בהחלט היה עוזר לכל התחושה. תוך כדי כל האירוע הזה הייתי צריכה להילחם ולא הצלחתי לקבל שום עזרה ולא האמינו לי. זה התחיל להעסיק אותי וגיליתי עוד היבטים של רפואה ומגדר שהפריעו לי. גיליתי שרוב המחקר הרפואי נעשה היסטורית בעיקר על גברים, חוץ מהריון ולידה כמובן. אבל בריאות הלב ומערכת העיכול והמון דברים שהסטנדרט תמיד היה גבר. גיליתי שתרופות הרבה פעמים נחקרו רק על גברים. אז נשים מקבלות תרופות של נחקרו מעולם על נשים”.
הטראומה והכאב הגדול שחוותה גרם לטנקמן לפעול והיא החליטה להקים את “קרן בריאה” שתקדם צרכים של נשים במערכת הבריאות. “המטרה היא להסתכל על הדברים בצורה רחבה ולהשמיע קול של נשים. לדרוש זכויות וטיפול ראוי יותר”, אומרת טנקמן, “הפרויקט המרכזי שלנו היום בקרן מתמקד בבדיקות גניקולוגיות. רציתי לבחור נושא שהוא רלוונטי לכמה שיותר נשים. זו סיטואציה מורכבת להרבה נשים. גיליתי שאין שום פרוטוקול או מדיניות שקובעת איך הבדיקה צריכה להתבצע. לכסות את האישה, לא לכסות, להסביר, שום דבר. מתוך זה התחלתי. עשיתי סקר שאלון בפייסבוק בו ניסיתי להבין מה מפריע לנשים ואיך נשים חוות בדיקה גניקולוגית. תוך יום כבר ענו על השאלון קרוב ל-2,000 נשים ותוך כמה ימים הגעתי ל-6,500 נשים, מה שהפך את זה למחקר הכי גדול בעולם שנעשה בתחום. זה כמעט היה כאילו נשים חיכו שישאלו אותן. נשים רצו לדבר ורצו להשפיע ולשנות. אחרי זה הייתה לנו תקופה שעיבדנו את הנתונים וחקרנו ולפני כמה חודשים הוצאנו את הדוח הראשון שמתעסק בזה". מהדו"ח שפרסמה הקרן עולה כי עבור %17.4 מהנשים הבדיקה הגינקולוגית נחווית כאירוע מביך. 53 אחוז מהנשים חוות אותה ככואבת, ו-% 18.6 מהנשים חוו אותה כטראומטית. עוד עולה כי 56.9 אחוזים מהנשים היו מעדיפות גניקולוגית אישה, ל-36.6 אחוזים זה לא משנה ו-6.4 אחוזים היו מעדיפות גבר. 46 אחוזים מהנשים עברו מעל חמישה גניקולוגים בחיים שלהן, כאשר 53 אחוזים מדווחות שהסיבה להחלפות נבעו מחוסר נוחות, 50 אחוזים ממעבר דירה, 31 אחוזים מרצון לעבור לגניקולוגית אישה. כמו כן 24 אחוזים מהנשים לא היו בבדיקה גניקולוגית בשנה בה התקיים 62 אחוזים בגלל ההיעדר חוסר צורך רפואי, 35 אחוזים בגלל חוסר נעימות, ו- 30 אחוזים בגלל קושי לסמוך על הרופא. בכל הנוגע למתן אזהרה לפני פרוצדורות כואבות, מתן הסבר מקדים על אודות הבדיקה ומתן מענה לשאלות נמצא כגורם משפיע ביותר על החוויה בבדיקה הגינקולוגית. למשל לקבל אזהרה לפני פרוצדורה כואבת או לקבל הסבר. גם גילינו שאותם דברים משפיעים על החוויה הכללית. כלומר נשים שהעידו שלרוב הם מקבלות אזהרה והסברים, גם העידו שהבדיקה פחות כואב ופחות מביכה ככה שלדברים האלה יש הרבה משמעות. מעבר לכך גילינו שכל הדברים שקשורים לפרטיות מאוד חשובים, כמו כיסוי ווילון ועוד. כמו כן רוב הנשים מעדיפות להיבדק על ידי רופאה והיום המקצוע הזה באמת עובר מהפך ויותר נשים הולכות לתחום”.
ואיך הנתונים האלו יכולים לעזור לנשים בשטח?
“הדבר הראשון שעשיתי כדי לקדם את הנושא הוא עבודה מול משרד הבריאות. ובאמת משרד הבריאות עומד לפרסם נוהל עם תקנות איך להתנהל בבדיקה אינטימית. במסגרת הפרויקט אני הולכת בין בתי החולים ומרצה בפני הרופאים ומתמחים בכדי להעלות מודעות לנושא. בכל צעד שעשיתי חיכיתי לסוג של קרב ואני דווקא מגלה המון נכונות לשתף פעולה. רוב הרופאים רוצים לעשות טוב ופשוט אין להם מודעות. המקום הראשון שבו עשיתי הרצאה היה בבית חולים מאיר לפני כמה שבועות. מאז זה הלך והתגלגל, רופאים שומעים ומפנים אותי מאחד לשני. יש לי כבר עשר הרצאות שנקבעו להמשך. השאיפה שלי זה להגיע לכל בתי החולים כי שם הרופאים עוברים התמחות בגניקולוגיה, גם מי שנמצא בקהילה עובר קודם בבתי חולים, אז זה מקום שהוא צוואר בקבוק להשפעה”.
איך עוד פועלת הקרן?
“יש לנו תוכנית שנקראת “בוראות” שבה אנחנו תומכים ביזמיות ואקטיביסטיות שפעילות בשטח בנושאים שונים. למשל אני מלווה פרויקט שנועד להעלות מודעות למחלה אנדומטריוזיס, שזו מחלה שפוגעת באחת מעשר נשים והיא מתאפיינת בכאבים חזקים בעיקר בווסת, ונשים לא מאובחנות או מאובחנות בעיכוב של עשר שנים בממוצע כי הן אומרות שכואב להם במחזור ואומרים להן שלכולן כואב במחזור. הפרויקט הזה נקרא “שגרירות אנדו” ואנחנו מכשירים נשים עם המחלה להרצות לצוותים רפואיים כדי לעלות מודעות. יש לנו עוד מספר פרויקטים שאנחנו תומכים בהם ביניהם גם מחקר של רופאה גינקולוגית חוקרת מגדר שחוקרת את התקשורת בין האישה לצוות הרפואי בזמן לידה”.
ומהיכן המימון?
“כרגע המימון הוא בתרומות והוא אישי. לפני כשלוש שנים בעלי מכר את החברת סטארט אפ שהקים ואנחנו החלטנו לעשות משהו שחשוב לנו. ככל שאנחנו מתקדמים אני מבינה שיש הרבה צורך. אין אישה שלא הייתה ותהיה מטופלת במערכת הבריאות וחייבים להשמיע את הקול של הנשים, לכן אנחנו מחפשים לגדול ומחפשים שותפים”.
רוצים להישאר מעודכנים?
מה המטרות שלך להשיג עם הקרן בעתיד?
“אני חולמת להפוך את מערכת הבריאות למקום שהוא יותר טוב ומכבד נשים. שנשים יוכלו להשמיע את עצמן ולקבל את הטיפול שהן צריכות לקבל”.
טנקמן עלתה עם הוריה בגיל חצי שנה מארצות הברית לרעננה, וכאן נולדו שלושת אחיה. היא גדלה במשפחה דתית ולמדה בבית הספר יבנה ובחטיבה ותיכון באמי”ת רננים. “תמיד הרגשתי שרעננה היא עיר עם הרבה סובלנות לאוכלוסיות שונות, דתיים חילוניים, עולים חדשים וכו’. זה משהו שאני זוכרת לטובה. אני הייתי חלק מההקמה של תנועת הצופים הדתיים ברעננה ותמיד הרגשתי שיש דיאלוג, שיח וכבוד בין האוכלוסיות השונות בעיר”.
כשסיימה את התיכון למדה טנקמן שנה במדרשה ולאחר מכן התגייסה לחיל המודיעין שם הייתה קצינה. לאחר שירותה הצבאי למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. “כבר בלימודים עניין אותי להיות מעורבת ביוזמות שקשורות לנשים”, היא אומרת, “איכשהו מצאתי את עצמי תמיד עוסקת בנשים. עשיתי למשל פרויקט עם עיריית ירושלים, יזמנו הרצאות לנשים חרדיות על זכויות בעבודה, בנוסף עבדתי כסטודנטית בעמותת “אלומה” שמלווה חיילות דתיות בצבא. הייתי מגיעה לבתי ספר ועושה הרצאות. תמיד הייתה לי הרגשה שיום אחד אני עוד אחזור לעבוד עם נשים רק לא ידעתי בדיוק מה”.
טנקמן קיבלה לאחרונה הכרה על פעילותה וזכתה לככב ברשימת 04 הצעירים המבטיחים של עיתון גלובס. "זה שימח אותי מאוד", היא אומרת, "זה משמח לקבל הכרה על זה שאנחנו בקרן עושים דברים שהם חשובים".
תגובות