כל חייו נלחם ישי (אישי) רון, תושב כפר סבא, בליקויי הלמידה שלו, אבל זה ממש לא הפריע לו להיות איש רב פעלים ואשכולות. בימים אלה מוציא רון את רומן הביכורים שלו למבוגרים שיוצא לאור בימים אלה "אפוקליפסה של חג" (הוצאת גרף), ספרו השני אחרי "האף של וינסנט", ספר ילדים שנבחר לאחד הספרים המומלצים של משרד החינוך ושמומחז להצגת ילדים בתיאטרון גושן. במקביל לכתיבה רון מפעיל יחד עם אשתו עסק לפיתוח ושיווק מוצרי תינוקות.
לרון יש עוד ספרים רבים שכתב ושעדיין לא פורסמו. קצת מזכיר את גיבור "אפוקליפסה של חג", המספר על סופר שכותב למגירה. "הוא כבר כתב כמה רומנים והחיים שלו לא משהו", מסביר רון, "הוא עובד כמאבטח בתעשייה הצבאית ומבואס מהחיים. ואז הוא פוגש, במקרה או שלא, יצור שטני שמציע לו הצעה שקשה לו לסרב לה – להפוך אותו לסופר מפורסם אם ימלא את בקשתו לעבור על כל עשרת הדיברות. זה ספר שעוסק הרבה במשפחה הישראלית, על הקשר של הגיבור עם אמו, והכל מתנקז לארוחת ליל הסדר".
מזכיר קצת את עוץ לי גוץ לי.
"'האדום', כפי שנקראת הדמות השטנית בספר, מתכתבת עם המון דמויות שטניות שהופיעו בספרות ובקולנוע. המוטיב הספרותי הידוע של למכור את נשמתך לשטן טופל באופנים שונים בתרבות, אבל אני הגעתי ממקום אחר לגמרי. בסופו של דבר, בלי לעשות ספוילרים, יש בספר עלילה מאוד מסקרנת ומיוחדת עם טוויסט, שלוקחת את הסיפור למקום אחר. כל המשחק עם עשרת הדברות הוא מאוד ייחודי, בטח לקראת הדיבר 'לא תרצח', שהגיבור של הספר מבין שזה מה שהוא אמור לעשות בסוף הדרך".
רון, בן 45, נשוי לאלינור ("אני קורא לה אלי") ואב לאיליי (18), יהלי (14) ורואי (13) והמשפחה מתגוררת ברחוב הגלבוע בכפר סבא. את אלינור פגש לפני כ-20 שנה במהלך לימודיו באוניברסיטה הפתוחה, כשעשה תואר ראשון בפסיכולוגיה. לכפר סבא עברו מעמק חפר לפני כשש שנים. הוא גדל בהוד השרון, שירת בצבא ביחידת דובדבן, ותוך כדי לימודיו עבד כמאבטח בתעשייה הצבאית ברמת החייל בקרית עתידים, כמו גיבור ספרו. כשנולד בנם הבכור, ראו בני הזוג לראשונה מנשא בד לתינוק דרך חברים מדרום אמריקה והשאר היסטוריה – יחד הם יצרו את "סימפלי גוד", מותג בינלאומי שנמכר ברשת שילב. "אנחנו עובדים מהבית ומנהלים את החברה שמוכרת גם במזרח הרחוק ובאירופה", הוא מסביר. "ותוך כדי העבודה אנחנו גם יוצרים ואני כותב את הספרים".
אז איך אדם עם ליקויי למידה מצליח לעשות כל כך הרבה?
"יש משהו בלהיות אוטודידקט שדווקא נותן לך חופש. אני כותב כל החיים, כתבתי כבר שמונה רומנים וזה הראשון שיוצא, וזאת למרות שאת התיכון סיימתי ללא בגרות ועד היום אני לא יודע את לוח הכפל וכותב עם שגיאות כתיב. אבל אתה נלחם על מקומך במשפחה, בעבודה. לא עניין אותי להצליח בלימודים אבל עניינו אותי הדברים החשובים לי – רציתי להגיע ליחידה מובחרת בצבא והגעתי, סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות יתרה, הקמתי עסק מצליח והמשכתי לכתוב גם אם לא מפרסמים אותי. זה עניין של כוח והתמדה. פשוט כיוונתי רחוק בכל מה שעשיתי וידעתי שמתישהו זה יתפוס. לא אומר שלא היה תסכול לאורך הדרך, אבל לא כזה שמנע ממני להמשיך הלאה".
ובכל זאת, בילדות זה לא עושה צלקות?
"בתקופה ההיא זה היה מאוד לא פשוט כי לא ידעו מה זה ליקויי למידה. כשבבית הספר היסודי קראו לאמא שלי להגיע ואמרו לה שהילד לא מתפתח כמו שצריך, היא הכירה את התכשיט שלה ושלחה אותי למבדקים אצל ד"ר אריקה לנדאו ברמת אביב, שם אובחנתי כמחונן. אז היא שלחה אותי בחזרה לבית הספר עם התעודה שקיבלתי, ואמרה לי להגיד להם שלא יבלבלו לה יותר את המוח. אבל כן היו קטעים שאתה מפחד שיקראו לך ללוח כי זה מביך, עם שגיאות הכתיב למשל. בסופו של דבר אתה הופך להיות וירטואוז של מניפולציות כדי למצוא דרכים יצירתיות להתגבר על הקשיים שלך. אתה מפתח עור עבה. אחד הלקחים שלי הוא שטוב שיש לילד גב של ההורים, וטוב כשהם לא מתרגשים ממכתבים מבתי הספר ומבינים שמערכת החינוך לא מכשירה את כל התלמידים באותו האופן. אני מאמין שילדים לא צריכים לשבת ללמוד טקסטים שספק אם ישמשו אותם בעתיד, ולכן הם צריכים ללמוד במסגרות חלופיות, דמוקרטיות או אמנותיות, בהתאם לאישיות של הילד ולרצונות שלו. יותר חשוב מלהצליח בבית הספר זה לקרוא ספרים, לשוחח שיחות עומק עם הילדים, לטייל איתם, לצפות איתם בתוכניות דוקומנטריות ולדבר איתם על הנושאים הללו. יותר משמעותי בעיניי הידע שאפשר להעביר בתא המשפחתי מאשר בבית הספר. לי היה מזל שהיו לי הורים תומכים שלא הזדעזעו מציונים נמוכים. הם ידעו מה חשוב. יש ילדים שנופלים בין הכיסאות שההורים רק רוצים הישגים, ואם יש להם ליקוי למידה הילדים האלה יכולים ליפול כי אין להם שום תמיכה".
רוצים להישאר מעודכנים?
למה לא פרסמת עד כה את הספרים שלך?
"כשאתה מקים משפחה, מטפח זוגיות וחברה עסקית שאלינור ואני הקמנו בארבע ידיים ועברנו המון קשיים בלי עזרה כלכלית, זה מורכב. יכולתי להחליט שאחרי ספר אחד אתמקד בניסיון לפרסם אותו, אבל העדפתי להתעסק בכתיבה. אמנם הייתי שולח להוצאות הגדולות ובדרך כלל קיבלתי תגובות טובות, אבל הספרים נפלו בשלבים כאלה ואחרים ולא בגלל האיכות שלהם. עכשיו, בשונה מסופרים אחרים שמבוהלים איך יהיה הספר השני ואיך תבוא ההשראה, יש לי הרבה ספרים שמחכים בתור, וזה נחמד".
איזה עתיד אתה צופה לספר שלך?
"פעם מישהו אמר לי שלספר יש קראמה. אי אפשר לדעת מה סוד הקסם כדי שזה ימכור או לא. אין מתכון סודי לרב מכר. אני מנסה להשקיע את הכל ומעבר לזה, מה שיהיה יהיה. אני לא אפסיק לכתוב".
תגובות