הטלה הקטן לא ידע מה העתיד שלו מכין לו, אבל אני ידעתי

הוא שכב שם, קטן כל כך, בעוד שחבריו מקפצים להם בשובבות שובת לב האחד עם השני.
מלוכלך כל כך, ועם זאת, כשהסתכלתי עליו, ראיתי בו את כל הטוהר והטוב שבעולם. ידעתי שכל הטוב שבעולם נמצא בו, ביצור הקטן הזה, בעל האוזניים הורודות הארוכות, השיניים הקטנות שמבצבצות מפיו כחיוך מבויש, עם הצמר המתולתל על גופו הקטן. 0027, טלה קטן ללא שם.

נשכבתי לצדו. ליטפתי את פניו ובכל פעם שהתעורר, כיסיתי בעדינות את עיניו בידי, כמו אמרתי לו,”עוד לא, קטן, זה עדיין לא הזמן. בינתיים, אתה עוד יכול לנוח”.

הוא לא ידע מה העתיד שלו מכין לו, אבל אני ידעתי. בוודאי שידעתי. תקופת החגים מתקרבת.
ידעתי גם שעוד מעט יגיע הרגע בו אצטרך להפנות לו את הגב ולהשאיר אותו שם, לקפץ עם חבריו, עד שיגיע העתיד שלהם. הוא ייקח את כולם, העתיד. אין לו רחמים. הוא לא ישאיר אף אחד. הם כולם יפסיקו לקפץ.

לעיתים הוא מופיע בחלומות שלי, יש לו כובע ירוק על הראש, עם שני חורים, דרכם יוצאות האוזניים המצחיקות. ועל הכובע – פונפון. והוא מסתכל עליי, עם הפונפון הזה, כאילו אומר לי, “את השארת אותי שם, את הלכת. אבל אני לא הולך לשום מקום. אני אשאר כאן, ממש כאן, על הנשמה שלך, עם הכובע, ועם הפונפון, שלא תשכחי שהלכת”. הלוואי שיכולתי לפגוש אותו שוב, שניות ספורות היו דרושות לי כדי לקחת אותו בידיי ולברוח משם, להעניק לו חיים בהם העתיד מזמן לו רק דשא, ושמיים, וחברים שובבים מתולתלים לקפץ איתם.

הייתי תופרת לו כובע, עם שני חורים ופונפון גדול ואולי גם סוודר לימי החורף, אני לא יודעת לתפור אבל הייתי לומדת, והייתי שוכבת לצדו ומספרת לו שהוא לא צריך לפחד יותר, עתיד אחר ארגנתי לו. את 0027 אני לא אפגוש יותר. אבל אולי אתם כן – על המנגל. ואם תראו אותו, תגידו לו בשמי, שאני מצטערת שהשארתי אותו שם לגורלו. הוא רק עבר כאן, אורח לרגע, כאילו לא היה כאן מעולם. הנורא מכל מאחוריו. הוא כבר לא צריך לסבול יותר. יום עצמאות שמח. נ.ב – תגידו לו שגם נתתי לו שם.”