למרות שבמדינת ישראל כותרות מתחלפות במהירות, ונשכחות אפילו יותר במהירות, ¬¬אני באמת ובתמים לא מצליחה להשאיר את הנושא הנורא הזה מאחור: אסון השיטפון. אסון שהושת על כל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה אופנים, שהדעת לא יכולה להקיף והלב לא מסוגל להכיל.
ככל שזה מפתה, לא אתייחס למנהל ולמדריך שזורקים אחד על השני את האחריות, למדריכה שהתריעה (למזלה – גם בווטסאפ) ומנעה בכך משניהם את האפשרות להפיל את האשמה עליה, לכך שכל מדינת ישראל עברה במשך כמה ימים לפני האירוע שטיפת מוח מאסיבית של "להיזהר משיטפונות" – כך שצריך להיות מנותק-תקשורת בבועה כדי לומר "לא ידעתי", להורים שהתריעו וחלקם אף מנעו כנראה את יציאת ילדיהם לטיול, ולא אתייחס לכך שזו אינה הפעם הראשונה במכינה הספציפית הזו בה ילדים נפגעים בטיול (היה אירוע התייבשות שנה קודם לכן).
אני אמקד את הטור, בשאלה: מה מפריע לי במכינות? מכינה קדם-צבאית מוגדרת בחוק כ"מסגרת חינוכית המיועדת בעיקרה למיועדים לשירות ביטחון ולמתגייסים לצבא, ושמטרותיה הכנת החניכים והחניכות לשירות מלא בצבא הגנה לישראל וחינוך למעורבות חברתית ואזרחית".
עד 1988, דחו את הגיוס בשנה בעיקר אלו מגרעיני תנועות הנוער שיצאו לש"ש (שנת שירות), מתגייסי הנח"ל בשל"ת – שירות ללא תשלום ביישובים וקיבוצים שהכשירו אותם להתיישבות, ומספר מצומצם של "ישיבות הסדר" שהמירו חלק מהשרות בלימוד בישיבה, שהוגדר כ"הכנה לצה"ל" ונועד לגייסם כקבוצה לשירות מקוצר.
ב-1988 הוקמה, בלחץ פוליטי חזק מהימין הדתי, המכינה הראשונה – בני דוד, הידועה היום כ"מכינת עלי". כפי שרבניה טוענים בגלוי, מדובר בתכנית סדורה "להשתלט" דרך הצבא על מנגנוני המדינה, לטובת הפיכת מדינת ישראל להלכתית ומשועבדת יותר לתפיסות העולם שמובילה הציונות הדתית. הטמעת "אליטיזם" חלופי לזה של מפא"י וההתיישבות העובדת.
פתאום נוצר מרחב חדש למאבק הזה על "דמותה של המדינה", שמקבל תקציבי עתק כדי ליצור עדת משובטים רעיוניים, במצג שווא של הקניית "ערכים" ושל "ציונות" ו"אהבת הארץ". שלוש מילות מפתח, שלא ניתן להתווכח אתן. הבעיה היא, שכל קבוצה מפרשת אותם אחרת.
כשהבינו אנשי "האליטה הישנה" שנפל דבר, החליטו לנגוס גם הם בעוגה החדשה. במקום לצאת למאבק צודק על סגירת המכינות הדתיות-לאומניות, ולפתח את הפלטפורמות המסורתיות שלהם, שעם השנים הולכות ומצטמצמות, הם הקימו עוד עשרות מכינות, חלקן חילוניות וחלקן מעורבות. עד לשנת 2008, אז הוחלט לעגן את הפיקציה הזו בחוק, מצאנו את עצמנו עם חמישים ושתיים מכינות, בהן לומדים מדי שנה יותר משלושת אלפים בני ובנות נוער, ועם ארגון גג שנועד "להנהיג" אותן.
כדי שבני ובנות הנוער ירצו לדחות את השרות בשנה, צריך להגיע אליהם בזמן, ולשכנע אותם ואת הוריהם שככה הם ילמדו להיות ערכיים, לתרום לחברה ולהכירה. המתקבלים/ות למכינות מותגו כ"טובי בנינו ובנותינו", "נוער איכותי" (ואחרים לא?), ה"נבחרים".
הדרך לזריעת האמונה ההרסנית הזו, עוברת בביזוי טוטאלי של מערכת החינוך. המונחים בטקסטים שמצאתי בשבוע האחרון, הם "ואקום חינוכי" שהמכינות ממלאות, על כך שהילדים של ימינו לא מכירים את החברה הישראלית, על הפילוג בעם – שהם אלו שיגשרו עליו, על הריקנות החילונית ו/או סיסמת "משרד החינוך של בנט". תכלס, הכל תעמולה ריקה. אין באמת ואקום חינוכי, ועם כל הביקורת שיש לי על החינוך הציבורי, הוא אינו "של בנט" אלא של כמאתיים אלף א/נשי חינוך נאמנים/ות ומסורים/ות, עם תכניות חינוכיות מגוונות, שלרבים מהם ממש אכפת מחינוך משמעותי, ובהחלט מעניקים/ות אותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
"מפעל המכינות" סלל את דרכו ללבבות בהצטרפות למקהלת רומסי מקצועות החינוך וההוראה, על מנת להציע חלופה רווחית עבורם בכמה וכמה מובנים, כולל סידור עבודה לרבים/ות וטובים/ות (אין לי ספק בכך) שמינו את עצמם/ן להיות אנשי החינוך ה"נכונים". מי שמגיעים ללמוד במכינות הם בני ובנות נוער בעלי/ות נגישות טבעית למסלולים כאלו. הפריבילגים משני המחנות. מאבק התקציבים בין האליטות הגיע לתיקו, כשכל מחנה שומר על האוטונומיה שלו כ"ערך" ולא מאפשר פיקוח ובקרה.
בנעוריי עברתי גם אני את מכבש התעמולה הזה, ויצאתי לשנת שירות בבית שמש. כבר הזכרתי בטור קודם, שרק אחרי שנים הבנתי כמה פטרונות פריבילגית יש בתכניות הללו, ואת משמעותה של יד אינטרסנטית מכוונת על תפיסות חיינו. זו אסטרטגיה פוליטית, ולא סתם הם מכנים את עצמם "מפעל".
האם צריך "מכינות" כדי להכין בני/ות נוער למפגש החברתי, שממילא יתרחש בצבא ובמסגרות ההמשך? לטעמי, לא ממש. הן עולות למעלה ממאה מיליון שקל בשנה, שניתן להטמיע בעוד תכניות חברתיות בתיכון. ובא לציון גואל.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
תגובות