יש לי וידוי: אני חברת מפלגת העבודה. לא סתם חברה, אלא גם חברת ועידה ובעלת דעה בכל דבר ועניין שקשור למפלגה, בה אני רואה חשיבות עצומה. בשנים האחרונות, אני מאמינה דגולה של גושים. הפילוג בחברה הישראלית בא לידי ביטוי בפיצול פוליטי בלתי נסבל, שמזין את הפילוג החברתי. ממש כלים שלובים. תפיסה פוליטית של גושים, מאפשרת לכל מי שמהמרכז ימינה וכל מי שמהמרכז שמאלה, להתרכז בשני גושים, שנאלצים לנהל בתוכם שיח ער בין קצוות. מי שחורג/ת מהגוש שלו/ה ימינה או שמאלה לקו האמצע, “נופל/ת” לגוש השני. כמו הדמוקרטים והרפובליקאים בארה”ב.
ואז, מגיע אירוע בוחן כמו זה של ח”כ ברושי. לא אכנס לפרטי האירוע, כדי לא “להאכיל את הטרול” ולהעניק לאף קוזק נגזל את התענוג להתבכיין בתוקפנות על ש”נעשה לו עוול”. כן אכנס לתגובות. ראשית, אני נותנת גיבוי מלא ליו”ר המפלגה, אבי גבאי, בכל מה שיעשה על מנת להוציא את האיש משורות הסיעה והמפלגה. אין מדובר ב”סקילה בכיכר העיר”. מדובר ברף ערכים סולידרי בסיסי בחברה מתוקנת, בה מי שפוגע באחר/ת בכל צורה שהיא, אינו זכאי לייצג ציבור.
קשה לומר שאין דברים בגו, לגבי הנילון הנוכחי בכבודו (המפוקפק בעיני) ובעצמו. הוא עצמו הרי “התנצל”. התנצלות זחוחה, שניתנה במידה ומישהי חשה פגועה. לא משהו שכולל לקיחת אחריות ברורה, אבל בהחלט הכרה בכך, שלפחות מקרה אחד – קרה. זה מספיק. מי שחוצה פעם אחת את גבולות הפרטיות והריבונות של האחר/ת, עושה זאת מכיוון שהוא לא מכיר בהם. לכן, לרוב, כשיש תלונה נגד מאן דהו, צצות מיד נוספות. כי זו חולשתו האישיותית וחברתית של הפוגע, זו שהולכת אתו באשר ילך. אין מקום לאחד כזה בשום ייצוג ציבורי.
אני גם מעריכה הערכה עמוקה, הן את כל חברות וחברי הכנסת מהסיעה הקוראים להתפטרותו, והן את מי שבתחילה התחשבו בבקשתה של ח”כ איילת נחמיאס ורבין להשאיר את העניין מאחור. ח”כ נחמיאס ורבין פעלה באינטגריטי, בפומביות המתבקשת ובמידיות נגד העושה והמעשה, ואני יכולה להבין את השפעת האירוע ואת רצונה להשאירו מאחוריה. עם זאת, עושה המעשה, מייצג אותנו, ולכן מכתים את כולנו.
ולמה (שוב) אני חופרת לכם/ן בעניין הזה? כי קראתי השבוע כמה וכמה טורי דעה בנדון. אחת הברכות שמביאה עמה המהפכה הפמיניסטית, היא זו של שינוי בנקודת מבטם של יותר ויותר גברים, הבוחנים היום את סוגיית ההטרדות מנקודת מבטה של האישה כסובייקט, לא כאובייקט (מיני). גברים שאימצו את היכולת להבין את המשמעות האמתית של ההטרדה, כאלימות, שחיתות חברתית והפרת אמונים, שלא לדבר על סחיטת וכפיית טובות הנאה. גברים שהבינו את הפוגענות שבתרבות ההטרדה, שפוגעת כמו פצצת מצרר בכולם/ן – גם בהם/ן. גברים שדורשים מטיפוסים כמו ברושי לנקות את המרחב הציבורי מנוכחותם.
אם לפני שני עשורים שוחחנו במפגשים פמיניסטים על הצורך לגייס גברים למאבק הפמיניסטי, שהוא מאבק על חברה שוויונית שתיתן ביטוי שווה ומלא לכולם/ן, הרי שהיום ניכרים תוצרי המאבק החשוב הזה מטורי הדעה וקירות הרשתות החברתיות. למול הגברים הראויים הללו, בולט בזיונו של כל מטריד המגונן על עצמו על ידי ביטול והאשמת הקרבן, כפל כפליים.
הגברים הללו אף מעמידים באור מגחיך כותבות כמו קרולינה לנדסמן, שכתבה טור דעה בהארץ, וציינה בו באופן שלחלוטין אינו בהלימה עם המציאות, ש”ההחלטה של יו”ר המחנה הציוני מעידה על פזיזות וחולשה מנהיגותית. באקלים הציבורי היום דרוש גבר עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיענות לדרישת הנשים למשפט שדה”.
כי תכלס, מדובר בלא פחות גברים מנשים, מדובר בהחלטה המקרינה מנהיגות ערכית ברורה למול העמעום המביך שמציב את רף הראיות הפורנזיות כמגדיר המצפון והערכים של הכותבת, מדובר בתפיסה עקבית שהפזיזות ממנה והלאה (גבאי הוא זה ששלף מלכתחילה את ברושי לנזיפה מידית בזמן הארוע), וגברים עם עמוד שדרה חזק שמגוננים על גברים עם זרם דם חזק במקומות הנכונים בזמן ובסיטואציות הלא נכונות – כבר יש למכביר, ואפילו ציבור הגברים כבר מתחיל להתייחס אליהם בבוז והוקעה.
די משמים ומעייף הקטע הזה, של משרתות הפטריארכיה שבאות מעת לעת לגונן על זכות ההטרדה של גברים מטרידים. אז ברושי הביתה, ושאפו לכל הגברים והנשים במפלגת העבודה ובכלל, שאינם מוכנים להסכים להיות מיוצגים על ידי התנהגות וגישה פוגענית לנשים באשר הן.
תגובות