אריה פרידמן נפרד בכאב מצבי קניג. בטור מיוחד הוא חושף את התמיכה בברוידא ואת "תוכנית ההשתקה"

“צבי” אמרתי לתלולית העפר שלמרגלותיי “עשינו את זה!”.
השבוע עליתי לקברו של צבי קניג. הרגשתי צורך לשתף אותו בהישג הענק ובניצחון של המועמד שתמכנו בו, חיים ברוידא. הרגשתי צורך לשתף אותו במהלכים שהתפתחו מאז שהתייעצתי איתו בפעם האחרונה, במצב המורכב שהצלחנו להתנהל בו במשך חודשים, בהחלטה שלקחנו לפני כחודש וחצי לצדד בברוידא ובתכנית “ההשתקה” שהפעלנו לפי בקשתו על מנת שאף אחד לא ידע על כך עד לרגע הקובע.
תוצאת הבחירות הייתה אחת ממספר רב של אפשרויות שצבי ואני דנו בהם בשנה האחרונה. בדקנו כל מצב מכמה זוויות. מה עושים? איך? איפה הקהל שלנו עומד והאם אנחנו יכולים לשנות את דעתו במקרה הנוכחי?

בחודש האחרון, מאז ההתדרדרות במצבו, צבי חסר לי מאוד. הניתוח הקר שלו, הירידה לפרטים, התחקור. אני בטוח שהוא היה מאושר לראות איך יישמתי את חכמת החיים שלו, את האסטרטגיה הפוליטית שהוא לימד אותי כמו גם את היכולת להישאר מנטש בעולם מנוכר של פוליטיקה.

צבי קניג ז"ל. קרדיט: ארכיון רעננה

את צבי קניג הכרתי לראשונה כ”אבא של איריס” שהגיעה לכיתה ג’ ביבנה בתחילת שנות השבעים. עם הגיעו לרעננה ועם רזומה של “חוגי הצעירים” של זבולון המר, השתלב מיד בהנהגת הציבור הדתי ובמהרה הפך לנציגו בעירייה ולסגן ראש העיר.
עשור אחר כך, בהיותי קומונר בסניף בני עקיבא מרכז, שיתפנו פעולה בפעם הראשונה בעשייה ציבורית כשיזמתי אירוע מחוזי – במת ריקודים לציבור הדתי במוצאי יום העצמאות, וצבי העמיד לרשותי את כל מה שרק ביקשתי. בשנים לאחר מכן אימץ קניג את הרעיון והפך אותו ל”במת הניגונים” המוכרת עד היום.

מאז ליוויתי את צבי בדרכו הפוליטית. תחילה כחייל במערכות הבחירות השונות ובהמשך, החל מ־2003, הקדנציה האחרונה של צבי קניג בעירייה, כאיש ימינו, מתלמד שצבי מייעד להחליף אותו בתפקיד, מה שאכן התרחש בקדנציה שלאחר מכן.
באותה תקופה עברנו יחד שעות רבות של ישיבות סיעה, דיונים לתוך הלילה, לעיתים גם תוך אי הסכמה אך תמיד למדתי מצבי איך “לעסוק בצרכי ציבור באמונה”. גיליתי בו שילוב מדהים של עורמה פוליטית ותמימות של עשייה אמיתית. למדתי מצבי איך לשלב ראייה ציבורית רחבה וממלכתית מחד וקנאות אמיתית לצרכים הייחודיים של הציבור הדתי ששלח אותו.

מאז שהחלפתי אותו בתפקיד סגן ראש העיר התייעצתי בצבי רבות. החכמה שלו, היכולת לחזות מהלכים של אחרים, הביקורת העצמית שידע לקיים, כל אלה אפשרו לו להיות רלוונטי לחיי העיר רעננה עד ליומו האחרון.
באחד משיריו של יורם טהר לב הוא כותב על אדם העושה חשבון נפש ומיצר על כך שלא השפיע על סביבתו, שלא השאיר עץ אחריו, לא השאיר אבן או שביל – “איני רואה את צעדי”. את צעדיו של צבי אנו יכולים לראות בכל פינה בעיר. בכל אירוע עירוני, בכל מבנה ציבורי.
געגועים לצבי. יהי זכרו ברוך.