השבוע נפרד עם ישראל מרונה רמון. פרידה עצובה, מאשה שהייתה סמל לכל מה שיכול להיות כאן טוב. מה שעצוב יותר זה הדיסוננס הבלתי נסבל בין האנושיות המופתית ושוחרת הטוב שייצגה האישה המיוחדת הזו, לבין מה שהתרחש בשטח סביב פטירתה הטרגית, טרם זמנה. כולנו הזדקקנו וזקוקים עדיין לרונה רמון, כדי להראות לנו מה אנחנו לא, ומה ראוי שנהיה.
אפתח בחרושת השמועות שרצה ברשת, עוד בטרם נפרדה רמון מהעולם הזה. פתחתי ערב אחד את הפיד ומצאתי הספדים על מותה. למודת ניסיון, עברתי ישר לכותרות עיתוני הרשת כדי לקרוא את הידיעה, ולא הייתה ידיעה. היה ברור לי לחלוטין שמדובר בפייק ניוז ובהמוני א/נשים שהעתיקו אחד/ת מהשני/ה בקופי-פייסט את הפוסט מבלי לטרוח בכבודה ולהקדיש רבע שנייה לברר האם זו אמת. מהר מאוד החלו גם ההתנצלויות, רק שיש לזכור שההבדל בין חכמ/ה לפקח/ית, זה שהחכמ/ה לא נכנס/ת לבעיות, שהפקח/ית מוצא/ת דרך לצאת מהן. אין לי ספק שהמהירות הרשלנית של הפצת שמועות, נגועה במעט מדי חכמה, ולעתים – ההתנצלות גרועה מהמעשה עצמו ואינה מעידה גם על פקחות יתרה.
ואז נודע דבר מותה של רונה רמון, והרשת נמלאה בהספדים נוגעים ללב, או שיכלו להיות כאלו לולא היו אוסף של אמירות קלישאיות לעוסות ומועתקות זו מזו על האישה ש"נפגשת עם מתיה", לרוב עם אפס התייחסות להשפעתה של הדמות על הכותב/ת עצמו/ה, בלי מילים על האישיות, הכל סתם. אני לא יודעת מה מעליב יותר: שלא כותבים עליך לאחר מותך, או שממחזרים אותך לדעת.
רונה רמון הועלתה לאחר מותה לדרגת מלאכית, בזכות הסבל העמוק שלה, האבדן העצום שחוותה פעמיים והנעת האבל לכדי עשייה לאומית וחברתית. עם זאת, קשה להתעלם בניתוח השיח ברשת, מהדומיננטיות של נרטיב "מגש הכסף", שבאופן אירוני – שולל ממנה חלק מהישגיה כאשה וכאדם לטובת יכולת ההקרבה שלה.
ובסוף, הסתובבו עליה. רמון באצילותה ציוותה לשרוף את גופתה ולקיים את מצוות ה"שבעה" במקום ציבורי, על מנת לא להעמיס על לב ילדיה הלווייה ושבעה נוספים. כאן, נכנסו לתמונה הרבנים מהסוג שדחוף להם במיוחד להפיץ שנאה, פילוג ורוע בעם, והגדיל לעשות אחד מהם שכתב מכתב מתועב במיוחד, בו הוא אפילו לא מזכה את המנוחה בכבוד המינימלי הראוי לכל אדם – לכתוב את שמה בלי שגיאות.
מה אנו למדים מכל זה?
תבדקו ידיעות לפני שאתם/ן מפרסמים/ות אותן.
אם דחוף לכם לשתף בצערכם, תבחנו היכן נוגע בכם הצער ותספרו על הממד האישי שלכם למול הידיעה, משהו ייחודי שמראה שאתם לא שם בשביל הרייטינג והטרנד החברתי. אחרת – אתם מבזים/ות את המת/ה יותר מאשר מכבדים/ות את זכרו/ה.
וזה לא עניינכם כיצד בוחרים/ות א/נשים לסיים את חייהם, מה לעשות עם גופתם/ן או מהם מנהגי האבלות שלהם/ן. מי שחושב שזה עניינו (רמז: רבנים מסוגה ירודה במיוחד) – לא ממש אכפת לו לבזות את המתה או לזרוע שנאת חינם. המסקנה של צאן מרעיתם צריכה להיות: מצאו לכם/ן רב אחר. רב אמיתי, לא פייק-רב, שעניינו מריבות, בריונות באיצטלה הלכתית וכוח.
אסכם בכמה מילים לגבי רונה רמון ומה שקרה במהלך השבוע: לא הכרתי אותה, וככולנו – לא הייתי רוצה להתחלף אתה. הצער באבדן בן זוג ויותר מכך באבדן ילד, הוא אינסופי. הקושי באבל פומבי כל כך כמו שחוותה משפחת רמון, לא ניתן כנראה להסבר למי שלא שם. מחלת הסרטן נבזית והאקראיות בה היא מתפזרת בין קרבנותיה, טרגית. הסבל הגופני עצום. לרונה יש ילדים, והורים, ומשפחה – עבורם/ן הפרידה קורעת את הלב. יש כל כך הרבה עצב וכאב סביב הסיפור הזה, שאני מציעה לכולנו לקחת על עצמינו מידה גדולה יותר של ענווה, ופשוט לסתום את הפה. לא פוסטים מוקדמים מדי, לא פייק ניוז, לא קלישאות במקום מילים של כאב, לא ביקורת על צוואתה ומנהגיה (חוצפה שאין שנייה לה).
שולחת חיבוק חם לאוהביה ומשפחתה, ותודה לכמה פוסטים שקראתי בכל זאת ברשת, שהקרינו את ההיפך מכל מה שכתבתי פה: תבונה ורגישות.
חנה בית הלחמי
# חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
יליד ותושב רעננה לשעבר.
מי שזורע שנאה זו את , מתוקף תפקידו של הרב שהוסמך על ידי מדינת ישראל להמליץ למשפחה מבחינה הלכתית לבחור קבורה יהודית לטובת הנשמה , מאחר והיא נולדה כגוף שלם היא צריכה להיטמן כגוף שלם , ולא כאפר. " אדם יסודו עפר וסופו לעפר" מה לעשות כך נגזר על האדם בן תמותה. את בסופו של דבר יהודיה ולא גויה. זה בדיוק דומה לאדם שרוצה לקפוץ מהגג אבל מחובת הזולת למנוע את הקפיצה בשביל להציל חיים. ולא לתת לאדם כזה חופש פעולה להתאבד.