משה משרקי, אחד מתושבי הרצליה הוותיקים והמוכרים, הלך לעולמו ביום שבת בבוקר, בגיל 86. אתמול (א') התקיימה הלווייתו בצהריים בבית העלמין הישן ברחוב פינסקר. חתנו, משה באסה, שנשוי לבתו של משרקי כלנית, מספר על אדם מיוחד שדואג לזולת ושמגיל צעיר עבד קשה כדי לפרנס את הוריו ואחיו. משרקי עבד כקבלן ריצוף עד שנפצע במלחמת ההתשה, אך דבר לא עצר אותו למרות הפציעה הקשה. הוא למד להיות טכנאי אלקטרוניקה ופתח חנות לפני כ-50 שנה ברחוב סוקולוב 70 שפועלת עד היום בניהול בנו – "משרקי מוצרי חשמל". משרקי ז"ל השאיר אחריו שלוש בנות ובן אחד, עשרה נכדים ונין.
"משה היה מוכר בהרצליה בכמה היבטים", מספר באסה, "במשך כ-50 שנה, מתחילת שנות ה-70, הוא היה הבעלים של חנות למוצרי חשמל במרכז העיר. עד לפני עשר שנים הוא ניהל את החנות ביד רמה, ומאז הבן שלו יחיאל מנהל אותה. משה היה מגיע יומיום לחנות, בבוקר, בצהריים ואחרי הצהריים.
"הרבה אנשים הכירו אותו גם בזכות העובדה שלפני 60 שנה הוא היה, יחד עם תושבים נוספים, ממקימי בית הכנסת 'תפארת צעירים' בשכונת נווה עמל. משה היה היו"ר ב-60 השנים האחרונות. הוא ניהל את בית הכנסת, דאג לו מבחינת תחזוקה, תפילות, שיעורים, אירועים וחגים. הוא התעסק בזה לא מעט. הוא מצאצאיו של רבי דוד משרקי, שכתב את הספר הכי מפורסם בעדה התימנית – ספר ההלכות 'שתילי זיתים'".
משרקי ז"ל נפצע כאמור במלחמת ההתשה, כשהזחל"ם שעליו היה עלה על מוקש. "הרבה אנשים לא יודעים שמשה היה נכה צה"ל", ממשיך חתנו משה באסה, "משה נפצע בצעירותו במלחמת ההתשה כשהיה על זחל"ם שעלה על מוקש, והוא נפגע בעמוד השדרה. הוא סבל מכאבי תופת וכאבים כרונים, אבל לא ראו את זה עליו. הוא תפקד באופן מלא, למרות הפציעה. הוא היה אדם מאוד נחוש והיה לו חשוב לשמור על העצמאות שלו. זה היה ממש המוטו שלו. רצינו להביא לו עובדת זרה שתעזור לו בבית והוא לא הסכים בשום אופן.
"בהלוויה שלו עשו דבר שהוא לא מקובל. למעשה, ההלוויה התחילה בביתו של משה ואז הביאו אותו אל פתח בית הכנסת ושם התנהל חלק גדול מהטקס. רק אז הוא הובא לבית העלמין. המונים הגיעו להלוויה שלו, כ-700 איש לפחות, למרות מזג האוויר הגשום".
איך הוא נפטר?
"ככל הנראה מדום לב. זה קרה באופן פתאומי. הוא יצא בבוקר מהבית, הלך כמה מטרים ספורים, לא הרגיש טוב, חזר הביתה, שם את הטלית על המרפסת הקטנה בכניסה לבית, פתח את הדלת, השאיר את המפתח בפנים ואת הדלת פתוחה והלך למיטה לשכב. השכן הגיע דקות ספורות לאחר שזה קרה ומצא אותו עדיין חי, מחרחר ומזיע, והוא זה שהזעיק אמבולנס שקבע את מותו של משה. השכן הזה מאוד אוהב אותו ושומר עליו, הוא ממש כמו הבן שלו. הוא הזעיק את כולנו, את כל המשפחה שלו. בני המשפחה כולם גרים בהרצליה ורובם בנווה עמל, ברדיוס הקרוב. משה כל הזמן היה עטוף באהבה, גם פיזית, באמצע השבוע ובסופו. בשבת הוא היה אמור לבלות עם המשפחה ועם הנין הראשון שנולד לפני חודש וחצי. תכננו שכל המשפחה המורחבת תבוא אלינו ויראו אותו, עד עכשיו ראו אותו בעיקר בתמונות וסרטונים. זה הפך להיות מהבטחה גדולה לשבת שחורה. התהפכו עלינו החיים בשנייה".
באסה מספר שמשרקי ז"ל נולד בתימן ועלה מצנעא לישראל ב-1949 עם הוריו, חמש אחיותיו ואחיו כשהיה בן 15.5. הם הגיעו תחילה למעברת עין שמר שליד פרדס חנה ואחרי כשנה, בתחילת שנות ה-50, עברו להרצליה, לנווה עמל. "הוא הפך בגיל מאוד צעיר להיות האיש שנשא כלכלית את המשפחה על כתפיו", מספר באסה, "ההורים שלו כבר היו מבוגרים. היו לו אח ואחות שהיו מאוד חולים והוא יצא לעבודה בגיל צעיר ופרנס את המשפחה. הוא אפילו קנה בית בגיל צעיר להוריו ולשני האחים החולים, שגרו בבית הזה עד יומם האחרון. כל זה עוד לפני שהוא התחתן והפך לאב בעצמו. לאחר שהוא השתחרר מהצבא הוא עבד הרבה שנים כקבלן ריצוף, כחלק מקבוצה של כמה קבלני ריצוף שהפכו להיות שותפים ופתחו עסק לריצוף, והם עבדו בעיקר בדרום הארץ. אחרי שהוא נפצע במלחמת ההתשה, הוא למד בסוף שנות ה-60 לימודי ערב בתור טכנאי אלקטרוניקה ופתח חנות למוצרי חשמל. במשך 20-15 השנים האחרונות, מדי שנה לפני החגים, הוא היה עובר בין הבתים ואוסף כסף מהמכרים שלו וקונה מזון לנזקקים. הוא היה עושה את הקניות, מכין קרטונים עם מצרכים ומחלק לרשימות של משפחות נזקקות שהיו לו. כל שנה הן היו מחכות לעזרה הזאת".
ענת משרקי פפרברג, בתו הבכורה של משרקי, ספדה לו: "האבא האהוב שלי נאסף אל אבותיו ואל האישה שהוא כל כך אהב, כשהוא בדרכו אל בית הכנסת ביום שבת בבוקר (פרשת שמות, הפרשה בה נולד משה רבנו). ענק במותו כמו בחייו. קצרה היריעה מלספר מי היה אבא שלי. איש צנוע, עניו, אצלי נפש, נשמה גבוהה ורוח חופשית שנגע בלבבות של כל כך הרבה אנשים. בשבילי היית הצפון, הדרום, המזרח והמערב שלי. היית כעץ איתן בחיי, מחסה כשהיה סוער בחוץ, קיר תומך ומאזן ואוזן קשבת תמיד בכל תחנות חיי. כולך נתינה אינסופית לי ולנוע שלי ברוח ובחומר. הענקת לי תובנות לחיים שהן אבני הדרך שלי בכל צעד ושעל, היית לי לכלי לאיילת ויחי לנכדיך האהובים שהיית גאה בהם כל כך דוגמה ומופת לאמונה בבורא עולם, כיבוד אב ואם, הגינות, יושרה, נדיבות, שפע, נתינה, ראיית הטוב, אומץ לב, נועם הליכות, אהבת וכבוד הבריות ולי ניתנה הזכות להיות הבת שלך. קשה עלי הפרידה מאוד מאוד, אך לעולם לא אפרד ממך, מאישיותך ומאוצרות הרוח שהענקת לי ודמותך תישאר איתי חיה לעד. אני רוצה לסיים בדברי הרב קוק בפרק 'שאיפת הנצח' בספרו 'אורות הקודש'. הווייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההוויה הנצחית של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב והגנוז בתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים. לך לדרכך בשלום אבא שלי, אני בטוחה שטוב לך. יהי זכרך ברוך לעד".
תגובות