"צעקו עליו לנקות את הדם מהמדרכה עם הטלית"

אם אפשר להגדיר את סיפור חייו של אברהם שלומי בן ה-89 במילה אחת, המילה הזו היא מזל. חייו של אברהם ניצלו מספר פעמים במהלך השואה והוא שרד חלק מהמחנות הקשים ביותר. ב-1945 הוא ניצל על ידי האמריקאים, עלה לארץ והתיישב לבסוף בגבעתיים, שם הקים משפחה. לפני כשלוש שנים עבר להתגורר ברעננה עם אשתו שושנה. לשניים שלושה ילדים, שבעה נכדים ועשרה נינים. זהו סיפורו של אברהם שלומי, שעבר את התופת, ושרד כדי לספר.

אברהם שלומי. קרדיט: פרטי

"גטו לודז' היה הגטו הארור ביותר"

"נולדתי ב-15 בפברואר, 1930, למשפחה חסידית בעיירה קטנה בין ורשה ללודז' ", מספר שלומי, "בגיל שלוש אבי נפטר, ואמי ואני עברנו ללודז' לחיות עם סבתי. היא ואמי עברו לבית ברובע עני יותר כדי לממן את לימודיי, רובע שמאוחר יותר הפך לגטו לודז'. כשהנאצים הגיעו ללודז' ב-1939, הם הטילו גזרות מאוד קשות על היהודים. החיים היו גרועים מאוד. היינו צריכים לשאת טלאי צהוב. היה רעב נורא. כפור".

יש מקרה שנחקק בזכרונך מהזמן שהיית בגטו לודז'?

"יש לא מעט. אחד מהם היה בראש השנה. היה אסור היה לנו להתפלל. השכן שלנו בגטו, אמר לנו ללכת לאיזה מרתף, שם התפללו כולם. אני זוכר את האווירה האיומה שם. כשיצאנו מהמרתף, ובאנו ללכת הביתה, פתאום אנחנו שומעים צעקה "יהודי ארור, עצור!". הם כנראה ראו את השכן שלי, שהיה לו זקן שלא היה מכוסה שזה היה אסור. ניגשו אליו שני ילדים מההיטלר-יונגן (הנוער ההיטלראי). הם תפסו אותו והורידו לו את הזקן עם חתיכות של עור, ואז צעקו עליו לנקות את הדם מהמדרכה עם הטלית. לי הם קיצצו את הפאות".

מישהו שרד ממשפחתך מהשואה?

"אף אחד לא נשאר מהשואה, רק אני. איום ונורא שאין לי אפילו תמונות. אני לא יכול להיזכר איך הם נראו. הבנות של אבא שלי מנישואים קודמים נספו. אמי וסבתי מתו בגטו לודז' מרעב וכפור. הקור היה נוראי בחורף. אנשים פשוט מתו כמו זבובים. אח שלי, שהיה בצבא הפולני, נעלם ולא שמעו ממנו יותר. אף אחד לא שרד את השואה. רק אני. היה לי הרבה מזל. גטו לודז' היה הגטו הארור ביותר".

מה קרה לאחר מותן של אמך וסבתך?

"לאחר מותן של אמי וסבתי הגעתי לבית יתומים בגטו. הגרמנים מדי פעם אספו יהודים בשביל לשלוח אותם מחוץ לגטו. ב-1942, היה עוצר של שבוע ימים, הגיע מנהל הגטו הגרמני ואסף אותנו, ונתן הוראה להתייצב באיזה מגרש ריק. הוא שכנע אותנו שאנחנו נוסעים למקומות טובים ושם נוכל ללמוד ולשחק. הגיעו עגלות עם סוסים כדי להסיע אותנו מגטו לודז' אל תחנת הרכבת הקרובה. הייתה לי מין הרגשה שאני חייב לברוח, וחיפשתי אפשרות. כשהגענו לטרמינל הרכבת, ראיתי איזה ארגז עץ ריק שוכב שם. בזמן שכולם ירדו, התחבאתי בתוך הארגז. ארבע שעות רבצתי שם. כשהיה כבר חושך, הרמתי את הארגז, לא יכולתי ללכת. הרגליים לא נשאו אותי. זחלתי שוב פעם בחזרה לתוך הגטו. בדיעבד נודע לי שהילדים שנסעו ברכבת, נסעו אל מותם".

"אין ילדים באושוויץ של למטה. רק באושוויץ של למעלה"

"יום אחד בגטו לודז' היודנראט ביקשו מאנשים שיתייצבו מרצונם הטוב במגרש הריק ויקבלו כיכר לחם וחצי קילוגרם נקניק. לא יכולתי להתאפק. זה לא יכול להיות שאני אוותר על הדבר הזה. הובילו אותנו לקרונות, ומשם נסענו לבית חרושת המפותח להמתת אנשים: אושוויץ – בירקנאו. אני לא ידעתי שקיים דבר כזה. ברגע שפתחו את הקרונות, ראיתי שעומדים בשורה צפופה קציני אס אס עם כלבי תקיפה. אמרתי לעצמי אוי ואבוי, מהפח אל הפחת. מי שפתח את דלת הקרון היה יהודי, הוא הסתכל על הילדים ואמר 'אין ילדים באושוויץ של למטה. רק באושוויץ של למעלה'. הגעתי לסלקציה. ואני עומד בסלקציה, ואני כל הזמן חושב מה אני אגיד אם ישאלו אותי. הייתי ילד הרי. שאלו אותי בן כמה אני אמרתי 21, נתנו לי מכה. שאלו אותי שוב בן כמה אני. עניתי '18'. אז זכיתי לחיות, במקום להישלח אל מותי".

"באושוויץ מכניסים אותך למקלחות. אתה מגיע לאזור ההוא, ליד הקרימטוריום (משרפות). יש ריח חזק של דג מלוח צלוי. ראינו את הארובות עם העננים השחורים, והבנו שכאן שורפים אנשים. אני חושב שאני עשיתי במכנסיים. נכנסנו והתרחצנו. לפני שמתרחצים מספרים את האנשים. הם גילחו את כולם מלמעלה עד למטה. אסיר אחד, אמר לי 'שמע, דע לך, כאן מחזיקים מעמד שלושה חודשים, אין מעל זה. תעשה את הכול כדי לא להישאר כאן יותר משלושה חודשים'. זכרתי את זה. הקרימטוריום לא היה מספיק כדי לשרוף את האנשים. הציבו שם בורות בשטח ענק במחנה, ושרפו אנשים אחד על השני בתוך הבורות".

איך הצלחת לברוח מאושוויץ?

"זה כבר היה לקראת סוף המלחמה. הבחנתי בכך שנותנים לאנשים מספרים ושולחים אותם לעבוד בבנייה. יום אחד ניצלתי את ההזדמנות והצטרפתי אליהם בעצמי. קיבלתי מדים ומספר, הובילו אותי לרכבת, משם נסענו לגרמניה למחנה עבודה. אבל היה שם טיפוס, אז סגרו את המחנה, לקחו אותנו לדכאו, שם היה תענוג. באושוויץ ישנו על הרצפה. בדכאו היו מיטות בדרגשים. שם גם היה טיפוס, הבאנו את זה כנראה מהמחנה. הייתה מכת כינים, זה היה איום ונורא. בסופו של דבר משם לקחו אותנו בקרונות רכבת בפעם האחרונה. פתאום ברכבת, שמענו יריות. ירו עלינו! האמריקאים ירו עלינו כי היו לנו תותחים בקרונות האחרונים של הרכבת. הנאצים עצרו את הרכבת, והאמריקאים הגיעו ושחררו אותנו. טנק שרמן פתאום יצא מסבך העצים. אחר כך התברר שהרכבת הזו, הייתה צריכה להוביל אותנו להוצאה להורג".

מה קרה לאחר ששוחררת?

"האמריקאים לקחו אותנו וטיפלו בנו. שלחו קצינים ללמד אותנו אנגלית כדי שנוכל לעלות לארצות הברית. יום אחד הגיעו שני חבר'ה למחנה מהבריגדה היהודית, וסיפרו לנו על ארץ ישראל. על הצורך שיש להילחם למען מדינת היהודים ועל הצורך לבנות אותה. בזה האמנתי. לכן עליתי לישראל".

אברהם שלומי ואשתו שושנה ביום הנישואין. קרדיט: פרטי

שלומי הצטרף בארץ לפלמ"ח והשתתף במלחמת השחרור בקרבות הקשים, ביניהם כיבוש אילת וכיבוש טבריה. כשהיה בן 21 פגש את אשתו שושנה, והשניים הקימו משפחה על אדמת ישראל. בשנה שעברה, וגם השנה, השתתף שלומי במיזם "זיכרון בסלון" כדי להעביר את סיפור הישרדותו הלאה.

אברהם שלומי בכיבוש טבריה. קרדיט: פרטי

"אני ויתרתי על אמריקה", אומר שלומי, "רצו לקחת אותנו הרי לארצות הברית. כשחיילי הבריגדה הגיעו הם סיפרו לנו על הארץ ועל הצורך ביהודים שילחמו ויבנו, ואני הגעתי להילחם ולבנות. זה הניצחון שלי. החובה שלי כשורד הוא לספר את הסיפור למען אלה שלא הצליחו לשרוד".

אברהם שלומי לצד אשתו שושנה וילדיהם: אילן, טובה ואתי. קרדיט: פרטי

שלומי ביקש לפרסם פואמה פרי עטו, שמלווה אותו כבר שנים:

"ואז נשבעתי: על העם והארץ להגן

חמשת אלפים ששת מאות בחורה ובחור

פתחנו במלחמת מגן

ולחמנו מלחמת שחרור

והולדנו מדינה לדור ודור

מדינה אשר לעד תעמוד,

ותפיץ בגלויות חוסן ואור

אושוויץ ודכאו לא עוד".