הכל בראש | הטור של חנה בית הלחמי

השבוע שחלף עמד בסימן כיסוי ראש. מי לא השתתפו בחגיגה ועשו הון פוליטי על גבן המיוסר של נשות ישראל? כו-לם וכו-לן. הראשונים לחגוג היו כמובן האנדרדוגים המקצועיים מהלאומנות הדתית, שלמרות היותם הקבוצה הכי חזקה היום בחברה הישראלית – לא מפסיקים להתבכיין על כך שמדכאים אותם.

הביקורת על ה”בובו” (אותו תרבוש רב קומות בדפוס נמר על ראשה של לינור אברג’יל, שהנחתה את טקס הדלקת המשואות) נתפסה אצלם כמהלך מקיף לרמיסת הדת היהודית כולה. כי ברור הרי, שאין לדת היהודית ולשום דת אחרת קיום בלי לכסות לנשותיה את הגוף והראש, לסמן אותן כאביזר מין מהלך שיש לכסותו בפרהסיה ולהגביל בכך את חופש התנועה, העיסוק והנגישות שלהן למוקדי כוח.

כל דת שמכבדת את עצמה, נשלטת בידי גברים שכבודם כולו ממוקד בכיסוי המפשעה ממנה יצאו לעולם, וכיסוי כל מה שמרמז על קיומה. זה משהו עם האגו הגברי הפטריארכלי, כנראה, שלא יכול לחיות עם כך שיש דבר אחד והכי חשוב בחייהם, שהם לא עשו לבד ולעולם לא תהיה להם עליו שליטה: לידה.

ויש לי משהו לומר לכל מי מהזירה הפמיניסטית, אשר לאות הזדהות (מזויפת עד העצם) עטו עליהן תרבוש כדי להזדהות עם חירותה של האישה הדתייה לבחור לחיות תחת דיכוי סמלי (ולפעמים גם יותר מסמלי), אני מציעה בחום, את הקמפיינים הבאים: אם כבר אז כבר, בואו ותגיעו שבוע במכנסיים קצרים לעבודה כאות הזדהות עם הנערה שנזרקה מהאוטובוס כי לבושה לא נשא חן בעיני הנהג. כשתסיימו את הקמפיין הזה, מציעה להגיע שבוע לעבודה עם טוטפות התפילין בין עיניכן, להזדהות עם נשות הכותל שנאבקות כבר שלושה עשורים על החופש הכי בסיסי של נשים: להתפלל. אחרי שני הקמפיינים הללו, ניתן יהיה לסבול איכשהו קמפיין טיפשי כמו חבישת כיסוי ראש ו”כולנו לינור אברג’יל”.

ואם בלינור אברג’יל עסקינן, חוץ מטעם רע (בעיני לפחות), האשה האמיצה והמיוחדת הזו שיחקה אותה, בכוונה או באקראי. לקח לי לא יותר מגיגול קצר השבוע, כדי לגלות שהיא עומדת בראש בית אופנה שמוכר, בין השאר… כיסויי ראש לנשים דתיות. אני יכולה לנחש, שיש מצב שלאחר הרעש שעשו כל החילוניות הפמיניסטיות המתרפסות בבואן לקדש את הסתרת שיערן של נשים כאילו הוא “חופש”, אזל מהמלאי סעיף הנמר.
השיח הציבורי הער בנושא משקף שלושה זרמים, שכולנו קורבנות המאבק ביניהם. הראשון הוא השמרני – זה שעבורו נשים הן פצצת מין מהלכת שמסיטה גברים ממשימתם החשובה של ניהול בלעדי של העולם. השני הוא הליברלי, שמקדש את החופש של הפרט לכל עניין ודבר – כולל לפגוע בעצמו/ה. זרם זה מתחבר יפה עם הזרמים הפוסט מודרניסטים, שמפרקים וטוחנים כל מבנה חברתי לאבקה דקה ומבחינתם אין כללים, אין חוקים ואין מוסר – אם בעייני אישה שמוכה המכות הן סבבה, זו בחירה לגיטימית. אם בעייני אישה דתיה כיסוי הראש הוא בחירה חופשית – אז זו בחירה חופשית. בה במידה, אם בעיני מנהלת בית הספר של ילדי האישה הדתיה זה סבבה להעיף את הילדים מבית הספר כי אמם לא “צנועה מספיק” – גם זו בחירה לגיטימית. אין דין, אין דיין, והחזקים באבולוציה הזו ינצחו. יש המכנים את הגישה הזו גם גישה ליברטריאנית.

והגישה האחרונה היא הגישה הרדיקלית – זו שקוראת לילד/ה בשמו/ה. הדיכוי הוא דיכוי, בחירה חופשית היא רק בהיעדר סנקציה על מי שבוחרות אחרת, והאישי הוא הפוליטי. בזכות הזרם השלישי, אני כותבת כאן ואתן (הנשים מבין קוראיי) – קוראות. עד שהוא נוצר, לא הרשו לנו ללמוד קרוא וכתוב או להופיע במרחב הציבורי. דווקא בעידן בו הזרם השמרני מנסה להחזיר אותנו לשם והזרם הליברלי / פוסט-מודרניסטי / ליברטריאני משתף איתו פעולה בכך שמכשיר את שרץ הדיכוי כ”בחירה חופשית” – כדאי שכולנו נזכור את זה.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים