בית ספר לפמיניזם, שיעור ראשון | הטור של חנה בית הלחמי

השבוע האחרון תפס אותי בהפתעה. לא כי שוחררו הנערים מקפריסין, לא בגלל ההתבהמות של חגיגות השמחה בשובם של נערים, שהם ומשפחתם אמורים היו להיות אפופי בושה על ההתנהגות המחליאה והכשל החינוכי העמוק שהביא לה. אובדן הבושה הוא אחד הסממנים של חברה מתפרקת. בשיחה עם קציני צה”ל אחרי מלחמת ששת הימים, אמר להם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, שאם נמשיך ככה, נהפוך לעם כובש, ואז מלאומיים ללאומנים, ובסופו של דבר נאבד גם את האנושיות וגם את הציונות. אני לא נכנסת כרגע לשיח ההוליסטי, הבוחן את המגמות בחברה הישראלית במבט מורכב הקושר בין הכיבוש, כרסום הסטטוס קוו בין המגזרים בעם ותהליכי ההתבהמות החברתית, או השימוש הציני בדת היהודית ובכיפה כדי לעבור על עשרת הדברות, או הדמיון בין מעשי הנערים לסיפור פילגש בגבעה – שהעונש עליו היה מהחמורים. אשאיר זאת לחשבון נפש של חובשי הכיפות. מי שהפכו את הדת היהודית למכשיר פוליטי, שלא יתפלאו שנעשה בה שימוש לא קדוש אחר.

אני מתרכזת, ברשותכם/ן, בתוצאה: אובדן הבושה, אובדן האנושיות, חזרה תודעתית שנים לאחור בכל הקשור להכרה בנשים כבני אדם. כשהחברה נסוגה תודעתית לאחור, אולי גם אנחנו צריכות ללכת לאחור אל כלים שעשינו בהם שימוש לפיתוח התודעה, בשלבים מוקדמים יותר. הזכות לכתוב את הטור הזה תשמש אותי בשבועות הקרובים לעשות לכם/ן בית ספר לפמיניזם. שבו ושתו כוס מים, יצאנו לדרך.

המושג הראשון שאני רוצה לדבר עליו, בשיעור פמיניזם למתחילות ומתחילים, הוא “שרלילה”. מדובר באחת המילים הטעונות ביותר, שמשמעותה בוז לנשים כולן כבנות אדם, לגיטימציה להחפצה, ביזוי והפקרה. מילות תואר מבזות ופאסיביות מוצמדות לנשים בלבד, היכן שגבר יחשב ל”תותח”, ל”גבר-גבר”, ל”זיין”. מילים חזקות, שולטות. התארים מכשירים את השימוש בנשים לצרכי סיפוק מיני של גברים, מבלי שיראו בה סובייקט, אדם, בעלת רגשות, בעלת עבר, בעלת צרכים וכמיהות ותשוקות וכאבים, בעלת קול וזכות להשמיע אותו. יש תעשייה שמטפחת את הדימוי הזה: תעשיית הסחר בא/נשים לצרכי פורנו. תעשייה נוספת היא תעשיית הפרסום. ויש את ההורים, כמו האבא שאמר שהיא “רצתה את זה” או האבא שציין שלא היה מתפלא לו הבן שלו דקר שלושה ילדים אבל לא יפגע באישה (מה ההבדל, בעצם?) או הנער שלא השתתף בעוולה רק כי היא גויה (כי מותר לעשות את זה ליהודיות?). ואפילו המורות שמודדות את אורך המכנסיים לבנות בלבד – משל היו חפץ מיני שיש לכסותו.

אי שם בשנות התשעים של המאה הקודמת, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בהבנת הנושא הסבוך של נשים בחברה פטריארכלית, למדתי רבות מאתר חלוצי שקם אז, “אתר מקום”, ששימש מקור מידע לכל מה שקשור לפגיעות מיניות. האתר קיים עד היום – חפשו אותו. שם למדתי איך לקרוא סיטואציות והתנהגויות של נשים, המעידות על פגיעה בילדותן או בנעוריהן. התנהגות מינית המביאה לפגיעה חוזרת מאפיינת מאוד נשים שחוו פגיעה קשה, שגרמה להן לדיסוציאציה (נתק מהגוף), לפוסט טראומה, למחלה התמכרותית (גם למין), לפגיעה עצמית חוזרת (גם באמצעות אחרים) וכיו”ב.
מי שחונכו בבתים בהם עמדו על כבוד האדם, לא נזקקים לאתר מקום כדי להבין שנערה ששמה את עצמה בסיטואציה חוזרת של התנהגות מינית מוחצנת, יתכן ואינה בקו הבריאות הרגשית. למדתי שתמיד מדובר בחוויית אונס, גם אם אינו ברף הפלילי. הנערה משחזרת אינטואיטיבית את הפגיעה כדי לנסות לכאורה לשלוט בה, מה שמעמיק את הטראומה. מי שמנצלים אותה, יודעים שזה ניצול. הבחירה שלה אינה חופשית, היא מונעת מפגיעה קודמת. ולכן המין הקבוצתי החופשי והמלהיב, הוא לא יותר ממעשה אינוס. אותו דבר, אגב, לגבי נשים בזנות – שרובן המכריע נפגעו מינית בילדותן.

כשאתם משוחחים/ות בנושא, תחשבו על השפה בה אתם/ן משתמשות/ים. כי שימוש במונחים של החפצה, הופך אתכם/ן לשוליים הרכים של אותו מעשה שעשו הנערים עצמם. וההיתלות הפאתטית ברף הפלילי ובדיני ראיות, מטילה צל רחב על הסולידריות החברתיות ואמות המידה המוסריות שלכם/ן. זכרו את חשיבות הבושה כערך המייצר חברה מוסרית, ושדברים רעים קורים בגלל מי שמאפשרים לא/נשים רעים לעשות אותם. וגלו קצת יותר אמפטיה לנפגעות. אם לא עבורן – אז כדי לצאת בני אדם.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים