כן, אני אשכנזייה גאה | הטור של חנה בית הלחמי

אחד הדברים שבאמת מתחילים להימאס עלי ולאתגר את אורך הרוח שלי (שאינו מן המפורסמות), הוא הטרנד החם של טקסטים של שנאה לאשכנזים/ות באשר הם/ן. כמו בהסתה הדתית נגד חילוניות/ים, במאבק הרבנים מחד והגברים הכתומים מאידך נגד נשים וכדומה, יש בטרנד הזה את כל הנגעים עליהם הוא בא למחות: גזענות, כוחניות, סתימת פיות, בריונות, שנאה, רדידות והסתה. הא/נשים הללו לא מוחים את מחאתם הצודקת נגד העוולות או נגד מי שעשו אותן על מנת לייצר מציאות עכשווית ועתידית טובה יותר. הם בעניין של לשרוף את המועדון של כל מי שנקשר אצלם אסוציאטיבית לעוולות, על יושביו. מה שהם שוכחים ושוכחות, שבמשטר הרוחות שהם מייצרים, לא בטוח שהאש תעצור במועדון הנכון. ככה שורפים חברה שלמה.

אני מסרבת להשיב בשנאה לאלו ששונאים אותי בשל השיוך העדתי שלי. כן, יש לי אכן את הפריבילגיה לא להשתתף בשיח אלים המופנה כלפי – ואני בוחרת בה שוב ושוב. הביקורת שלי כלפי הדורות שקדמו לי על טעויות ומעשים שעשו (ויש לי לא מעט ביקורת), תמשיך להתקיים לצד הערכה עמוקה לפועלם, לדברים הטובים שעשו. והם עשו. לא ניתן לבנות תיקון חברתי מאפס, מאדמה חרוכה. כדברי יהודה עמיחי, במקום בו אנו צודקים, לא פורחים פרחים באביב. ואם להיתלות בענף גבוה נוסף, יגאל אלון ז”ל אמר: “עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו – לוט בערפל”. גם המקטרגים על עוולות מפא”י האשכנזית, ראוי שיזכרו את ההקשר בה היא התנהלה: ארץ ביצות קשה ועוינת, שהפכו בעמל רב ובסבל רב לתשתית עליה הוקמה מדינת ישראל. ניתן להוקיר את הטוב ולזכור את הרע כדי להימנע ממנו בעתיד, החשוב לכולנו.

מי ששונאים את האחר/ת על סמך מוצאו/ה (כל מוצא), מחפשים כנראה בעיקר מקום לשפוך עליו זעם ותחושת נקם. בשיח תיאולוגי זה נקרא פונדמנטליזם. ופונדמנטליזם הוא לכשעצמו יצרן עוולות קשות, בהגדרה. לא חבל?

אני לא לוקחת את זה אישי, אלא במובן של “האישי הוא הפוליטי”. לפי מיזם “23 ואני” (23AndMe), הבודק בדיקות DNA כדי ליצור הקשר גניאולוגי (שושלות יחסים), ה-DNA שלי הוא “100% יהודייה אשכנזייה”. כשקיבלתי בזמנו את הנתון (אז הוא היה 97% – הם שיכללו מאז לדבריהם את כלי הבדיקה), חשתי תחושה עמוקה ומחלחלת של כבוד לדורות של קהילה יהודית מזרח אירופאית שזורמת בעורקיי. כל הסרטונים והתמונות הדהויות והספרים ושמות המשפחה לאורך השושלת ודפי העדות שקראתי והמוצגים במוזיאונים ושיעורי ההיסטוריה עברו לי מול העיניים – יש מצב שחלק מכל אלו היו אבותיי ואימותיי הגנטיות. בדיקת רוק פשוטה העניקה לי תובנה של שורשים ושל מקומי בעולם הזה כחלק משרשרת אנושית. זה שיעור חזק בענווה מול כל העבר העמוק הזה. אני מניחה שכל תוצאה הייתה מניבה את אותה הבנה: הקיום שלנו, בא מאיפשהו והולך לאנשהו. לכן, אין לי או לאף אחד/ת אחרת את הזכות לבקר מוצא של אף אדם. ולא רק כי נולדנו שווים ושאר מרכיבי השיח ההומניסטי, שהוא גם השפה הפנימית שלי, אלא כי זה פשוט מטומטם (ואני משתדלת לרחוק מדבר טמטום). גול עצמי. כי כולנו הקיום עצמו.

באופן אירוני, התוצאה הגנטית הזו היא התשובה לכל מי שעושים בזהות – בכל זהות – קרדום לחפור בו על מנת להאדיר את עצמם ולשנוא את האחר/ת. יצא לי לצפות בזמנו בסרטון בו שואלים א/נשים מלאומים שונים את מי הם שונאים/ות, ואז ערכו להם/ן בדיקות DNA כאלו. לבריטי ששונא צרפתים הסתבר שגם דם צרפתי זורם בעורקיו, למשל.

אני יכולה להבין, כמי שעברה כל שלב בהתפתחות התודעה הפמיניסטית, את שלב הכעס והנטייה להכללה ולחשיבה בינארית. כולנו עברנו את זה, כשהסתבר לנו שיש שם לתקרות הזכוכית ולקירות הזכוכית שעוצרים אותנו מלהגיע לאן שאנחנו רוצות: תרבות פטריארכלית, גברית. אבל זו משמעות מותר האדם – יכולת ריסון ועבודת מידות מתמשכת. היכולת להבחין בין הסיבה הגלובלית ליחסים הפרטניים ולהימנע מתפיסת עולם מקוטבת, שלא מאפשרת להתגייס לפתרונות משותפים. אל תתנו לשנאה לכרסם את הצדק. שלא נהיה הפרפראזה לשירו של נימלר (גגלו, אם אתם/ן לא מכירות/ים).

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים