"שני חיילים במדים עמדו בפתח הדלת. צרחתי. עצמתי את העיניים. רציתי שהזמן יעצור מלכת"

ג'ו וג'ודי פלבר לעולם לא ישכחו את יום חמישי, 13 בדצמבר 2018. עבור רובנו, מדובר בכותרת אחת על פיגוע שפתחה מהדורות חדשות באותו ערב, ולאחר מכן התמסמסה בזיכרון הלאומי בין אירועי טרור אחרים. אבל עבור בני הזוג פלבר, תושבי רעננה, מדובר באירוע ששינה את חייהם לנצח. בנם, נתנאל בן 22, נפצע אנושות מירי מחבל בצומת הכניסה לגבעת אסף, בפיגוע רצחני בו נרצחו שני חיילים וצעירה נוספת נפצעה קשה.

"היינו בבית באותו יום", מספר ג'ו פלבר, אביו של נתנאל, "יש לי קרובת משפחה ששמעה על הפיגוע, והיא ידעה שנתנאל בצבא ורצתה ליצור איתו קשר אבל לא היו לה את הפרטים שלו. אז היא יצרה איתנו קשר. ואז אני ניסיתי ליצור קשר עם נתנאל כדי לברר מה קורה, אבל לא הייתה תגובה. אני כל הזמן חששתי לנתנאל, כבר ברגע שבו הוא יצא מפתח הבית לבוש במדים. בסופו של דבר שמעתי דפיקות על הדלת. פתחתי אותה, ושני חיילים במדים עמדו בפתח הדלת. צרחתי. עצמתי את העיניים. רציתי שהזמן יעצור מלכת. החיילים שהגיעו היו מאומנים היטב. הם אמרו לנו במהירות שנתנאל נמצא במצב אנוש, במקום 'נהרג'. זו הייתה הקלה רגעית שהתחלפה מיד בדאגה עצומה".

הפיגוע התרחש בשעות הבוקר של אותו יום חמישי, כאשר עאסם ברגותי, המחבל שביצע את הפיגוע, ירד מרכבו, ירה לכיוון הטרמפיאדה בצומת הכניסה לגבעת אסף, והרג את סמ"ר יובל מור-יוסף ז"ל וסמל יוסי כהן ז"ל, חיילים בגדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר. נתנאל, חייל באותו הגדוד, נפצע אנושות מהירי והובהל לבית החולים הדסה עין כרם כשקליע בראשו. כחודש לאחר הפיגוע נעצר ברגותי על ידי כוחות שב"כ וימ"מ.

"החיילים שהגיעו אלינו הביתה לאחר הפיגוע אמרו לנו 'תארזו תיק, ובואו מהר'", מספרת אמו של נתנאל, ג'ודי, "נסענו במונית עד להדסה עין כרם, ולא ידענו מה קרה עד שהיינו מאוד קרובים לבית החולים. החיילים התקשרו לרופא ונתנו לנו לדבר איתו בטלפון. הוא אמר לנו שנתנאל נורה בראשו, שהוא בניתוח, ושלא יודעים מה הולך לקרות לו ב-72 השעות הבאות, שהן השעות הקריטיות ביותר".

נתנאל פלבר. צילום באדיבות המשפחה

מה המחשבה הראשונה שעלתה לכם בראש כשהבנתם את חומרת הפציעה?

ג'ודי: "הסיוט הכי גדול שלי התגשם. ידעתי שפגיעות מוחיות הן הנוראיות ביותר. אם הוא למשל היה נפצע בצורה כזו שהוא לא היה יכול ללכת, עדיין היו לו האישיות שלו והאופי שלו. אבל פגיעה מוחית – לא ידענו מה יקרה לו מהבחינה הזאת".

איך הודעתם לשאר המשפחה?

ג'ו: "קודם היינו מוכרחים לספר לאחים של נתנאל. נתנו לי להתקשר לדניאל, הבן שלנו. זכרתי ששמעתי, בטקס יום הזיכרון הראשון שלי בישראל, שאחד הנואמים דיבר וסיפר שהוא קיבל את הבשורה על כך שאחיו נפטר בשיחת טלפון שהתחילה במילים 'יש לי חדשות רעות'. אז כשהתקשרתי לדניאל, אמרתי לו 'יש לי חדשות רעות'. ואז נתתי לו לדבר עם החיילים, שיסבירו לו את כל הפרטים. עדינה, הבת שלנו, היא דיילת, והיא הייתה בטיסה חזרה מהונג קונג לישראל. החלטנו לא לספר לה עד שתגיע ארצה".

ג'ודי: "הצבא היה כל כך מודאג שהיא תגלה בעקיפין דרך מקור אחר, אז בסוף הסכמנו שהם יספרו לה כבר במהלך הטיסה. הם יצרו קשר עם צוות הטיסה, ביקשו מהם לכבות את ה-Wi-Fi במטוס כדי שלא יהיה אינטרנט והיא לא תגלה דרך אחד הנוסעים, ואז לקראת סוף הטיסה, בשעה האחרונה, הבוס שלה לקח אותה לתא הטייס וסיפר לה. העובדות הסוציאליות בבית החולים עזרו לנו מאוד בלמצוא דרך לספר למשפחה, להורים שלנו, מה לומר ומה להגיד".

משפחת פלבר, המשתייכת לקהילה האנגלו-סקסית נתיבות בעיר, עברה להתגורר ברעננה לפני כ-15 שנים. המשפחה הגיעה מסילבר ספרינג שבמרילנד, ארצות הברית, והחליטה לעשות עלייה רשמית לרעננה לאחר שהתגוררה באזור כשנתיים במעמד של תיירים. "באנו לרעננה בגלל הקהילה הרחבה של דוברי אנגלית שיש כאן", מספרת ג'ודי, "חשבנו שהילדים יצרו חברויות מאוד מהר, שאנחנו נמצא חברים מאוד מהר, שהכל יהיה הרבה יותר קל. ואכן, איך שהגענו גם אנחנו וגם הילדים יצרנו קשרים מיד. חשבנו לזמן מה שכל התושבים ברעננה מדברים אנגלית, מרוב שהקהילה כל כך קרובה וגדולה".

ג'ו וג'ודית פלבר צילום עזרא לוי

ג'ו, בן 57, עובד כיום כעורך דין לענייני פטנטים. ג'ודי, בת 54, עורכת כתב עת רפואי. נתנאל, בן הזקונים של המשפחה, למד בבית הספר היסודי אריאל ברעננה ובבית הספר השש שנתי ע"ש רועי קליין. לאחר שלמד שנתיים במכינת "מעז" בלוד התגייס נתנאל, כמו יתר חבריו למכינה, לגדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר. הוריו מספרים כי השירות הצבאי של נתנאל היה מקור גאוותו.

"נתנאל היה מאוד גאה בשירות שלו", אומרת ג'ודי, "הקצינים מאוד אהבו אותו, הם אמרו שהוא חייל מצוין. אחרי הפציעה, אחד הקצינים הבכירים דיבר איתנו וסיפר שהוא חדש בתפקיד, והוא לא מכיר היטב את כל החיילים. אז כשהוא שמע שאחד החיילים נפצע, הוא שאל לשמו. ואז אמרו לו 'נתנאל, החייל שכל הזמן מחייך'. ברגע אחד הוא הבין במי מדובר".

מה עזר לכם במהלך השיקום של נתנאל? מה נתן לכם תקווה?

ג'ו: "ניסיתי להאמין שהכל לטובה. לא ידענו את זה בזמן הפציעה, אבל לפני כמה שבועות גיליתי שמי שנפצעה בפיגוע היא אישה צעירה, שנורתה באזור האגן והירך. בבית החולים בדקו את כל הגוף שלה ומצאו גידול בראשה בשלבים מוקדמים, והם טיפלו בזה. לולא הפיגוע, אני לא יודע מתי היא הייתה מגלה את זה. אנחנו לא מבינים הרבה פעמים למה משהו רע הוא בסופו של דבר לטובה. אני מאמין בתיקון, אבל זה לא תמיד ברור, מה צריך לתקן".

ג'ודי: "נפגשנו עם אותה צעירה כשהלכנו לשיקום עם נתנאל. היא הגיעה בהתחלה עם כסא גלגלים. זה היה מפגש מאוד טעון רגשית. ואז, בפעם הבאה, היא הגיעה עם הליכון, אחר כך עם קביים ואחר כך ללא תמיכה בכלל. זה היה מדהים לראות את ההתקדמות שלה. צריך להיות סבלניים בתהליך השיקום, אנשים הזהירו אותנו שזה הולך להיות תהליך איטי. היה פרק זמן ממושך שזה נראה כאילו נתנאל לא התקדם כלל, ולפתע הוא עשה בבת אחת התקדמות עצומה. יש לי בלוג שבו אני מעדכנת על ההתקדמות שלו. כתיבה זה כמו תרפיה בשבילי. אני חושבת שזה עוזר לי לארגן קצת את המחשבות שלי. וכמובן שאנשים היו מדהימים לאורך כל הדרך. חברים ממשיכים להיות איתנו בקשר. לפעמים עובר עלי יום רע, ומישהו פשוט ידבר איתי ויקשיב, וזה עוזר מאוד".

זירת הפיגוע בגבעת אסף. צילום אמיל סלמן

מי הגיע לבקר? מי סייע ועזר?

ג'ודי: ביקרו הרבה, למשל האחים שלנו מארה"ב, חברים שלנו מרעננה ושל נתנאל מהמכינה. גם נציגי צה"ל הגיעו, במיוחד כאלה מגדוד נצח יהודה. הגיעו גם חברי כנסת, רבנים מרחבי הארץ, כלי תקשורת ובעיקר הרבה חברים. אמרתי לעצמי שהרווחתי מיליון חברים חדשים. עד שמישהו תיקן אותי: הוא אמר שהם כל הזמן היו שם. יש לנתנאל חברים מעולים. הם מבקרים הרבה, הם מספרים לנו סיפורים על נתנאל, יש כאלה שאפילו עושים שבתות אתנו. יש לנו כמעט שלוש מחברות של ביקורים שאנשים מילאו בהערות, זיכרונות וברכות לאחר שביקרו את נתנאל. גם הקהילה ברעננה סייעה ועזרה הרבה. הרב שלנו, סת' פרבר, עזר המון. וגם אנשים מחוץ לרעננה עזרו. כמו עמותת משפחה אחת".
ג'ו: "אני חבר במועדון לחתירת קיאקים, והחברים שם גם עזרו לי מאוד להתמודד עם המצב".

מה נתנאל כבר עבר בשיקום? מה הוא צריך עוד לעבור?

ג'ודי: "נתנאל היה בטיפול נמרץ בהדסה עין כרם חודשיים, שבוע וחצי במחלקה ומאז בשיקום בבית החולים תל השומר. יש לו טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאי תקשורת חמש פעמים בשבוע. כעת נתנאל צפוי לעבור ניתוח קרניופלסטי בגולגולת, בתקווה שהוא יעבור את זה בדצמבר הקרוב. לפעמים הוא מגיב לנו עם תנועות גוף. הוא עדיין לא מדבר. אנחנו יודעים שהוא יכול לשמוע אותנו ולראות, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא רואה, מבחינת היקף הראייה. הוא לא מראה הבעה של רגש עדיין, למרות שלא מזמן היינו מסביבו, והחברים גם היו שם, והוא חייך. אנחנו יודעים שהוא בפנים, שהוא שם, אבל אנחנו לא יודעים מתי הוא ייצא החוצה לגמרי"

הרופאים יודעים להגיד מה הנזק?

ג'ודי: "למדתי לא להקשיב למה שהרופאים אומרים, כי אף אחד לא יודע באמת. אמרו לי שראו אנשים במצבים קשים יותר משתקמים מהר יותר, ואנשים במצבים טובים יותר שמתדרדרים ברגע. האמת היא שבפגיעות ראש, אף אחד לא יודע באמת לחזות מה יהיה העתיד".

בתור שני הורים שעברו את הגרוע מכל, אני בטוח שיש המון הורים אחרים שיכולים לשאוב מכם השראה. מה תרצו לומר להם? לאמא שבנה נפצע בצבא למשל?

ג'ודי: "ניסיתי מאוד לא ללכת בדרך של 'למה זה קרה לי? 'למה אני? למה נתנאל?', זה לא עוזר לאף אחד. שבת אחת לפני שנתנאל נפצע הוא התארח אצל מישהי בבית אל. אחרי שהוא נפצע, היא הגיעה לבקר אותו. היא סיפרה לנו שהיא הייתה בתרדמת בעברה, והיא הוסיפה שבזמן התרדמת היא שמעה הכל, כל מה שהיה מסביבה. היא אמרה לנו לא לומר שום דבר שלילי, כי הוא יכול לשמוע הכל, אז צריך להיות מאוד חיובי. וידאתי שכל פעם שמישהו מדבר איתו, הוא אומר דברים חיוביים. צריך גם לזכור שהחיים נמשכים. אנחנו בבועה הזאת של שיקום, אבל החיים נמשכים. אחד הדברים הראשונים אחרי הפיגוע שאמרתי לעדינה, הבת שלנו שהתארסה כמה ימים לפני הפיגוע, הוא שהיא חייבת להמשיך לתכנן את החתונה, והיא אכן מתחתנת בעוד חודשיים. חייבים להמשיך. זאת הייתה החוויה הגרועה בחיינו. אנחנו ברכבת הרים רגשית. יש לנו ימים טובים וימים רעים. למרות זאת, פגשנו את האנשים הכי מדהימים שיש. יש לנו חברויות עמוקות עם אנשים ברחבי המדינה, ברמה שלא חשבנו שהיא אפשרית. ראינו את הטוב ביותר באנשים במהלך התקופה הזו. העצה שלנו, היא לנסות למצוא שביב של אופטימיות, משהו טוב. גם כשזה נראה כמו הדבר הכי קשה בעולם".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה