לוקח כמה רגעים להבין במה מדובר כשנכנסים למפעל הקטן של דוד ואביבה וישניא ברחוב זרחין באזור התעשייה ברעננה. עשרות קופסאות דמויות מיקרוגל מסודרות על המדפים ולידן מכונות מפעל רבות, שאת חלקן בנה והרכיב דוד בעצמו. אשתו של דוד, אביבה, מאיישת את דלפק הכניסה ומקבלת את הבאים בחיוך. כמעט קשה להאמין שהסדנה האינטימית הזאת לייצור אינקובטורים מלאכותיים באזור התעשייה ברעננה, אחראית להצלתם של זנים רבים של בעלי כנף הנמצאים בסכנת הכחדה, בכל העולם.
דוד (72) ואביבה (70) וישניא הקימו את החברה המשפחתית שלהם, D.M.P, בתחילת שנות התשעים. דוד, הנדסאי בהכשרתו, היה אז בעלים של חברה לייצור מדפסות סיכה שעבדה עם ענקיות טכנולוגיה כמו IBM, כשמפגש אקראי עם ציפור שינה את מסלול חיי הזוג. “גרנו אז ברחוב הטייסים ברעננה, ונחתה אצלנו בגינה איזושהי ציפור מיוחדת, שנקראת קנרית פריזאית”, מספר דוד, “אשתי קראה לי, בדקתי אם זה זכר או נקבה והבאתי לה מהחנות בן זוג. גידלתי אותן בכלוב בבית וככה התחלתי להתעסק בציפורים. בסופו של דבר, עברתי לגידול תוכים וחיפשתי דרך לאפשר להם להביא צאצאים לעולם, ולשם כך הייתי צריך מדגרה לביצים”.
כנס למגדלי תוכים בטנריף – ידידות עם מגדלים מפקיסטן צילום פרטי
אביבה: “הבעיה הכי גדולה היא שאם אתה רוצה גוזלים, אז אתה צריך לעזור לטבע, אתה צריך מדגרה. כי במקרים רבים האמא צעירה מדי, אולי היא לא יודעת לדגור, אולי היא שוברת את הביצים. קורה שהיא מזניחה אותן ולא דוגרת. אז צריך לדגור על הביצים באופן מלאכותי”.
דוד: “אז עלה לי רעיון לבנות מדגרה בעצמי. המחירים שהיו בשוק היו בשמיים, והמדגרות שהיו קיימות לא מצאו חן בעיניי כי הן לא נראו לי טבעיות. אז בניתי שלושה אינקובטורים קטנים, בגודל של מיקרוגל, ונתתי שניים מהם לחברים שגם גידלו תוכים. אחרי שנה, אחד מהם אמר לי שהמדגרה הזאת מעולה, ושאף מדגרה לא מוציאה כל כך הרבה גוזלים מהביצים. הוא ביקש ממני ליצור עוד אחת, ואמרתי לו שאין לי פנאי. זה היה אז רק תחביב בשבילי. אבל אנשים התחילו לבוא ולבקש שאבנה גם להם מדגרות, ובמקביל העבודה בחברה התחילה לרדת”.
דוד ניסה להבין למה דווקא המדגרה שלו מפיקה תוצאות טובות כל כך, ולאחר מספר ניסויים, שהוא קורא להם “מהפכניים בתחום ההדגרה”, הצליח לדבריו לפצח את הסוד לבניית המדגרה המושלמת, שמדמה את התנאים הטבעיים הדרושים לביצה לבקוע. לא עבר זמן רב ומגדלי ציפורים, גני חיות ואוניברסיטאות החלו להזמין את המדגרות, והמדגרה של דוד ואביבה הפכה לשם דבר ברחבי העולם. “אנחנו מסתובבים בעולם כדי ללמד את האנשים הדגרה”, אומרת אביבה, “אנחנו רואים את זה בתור שליחות”.
ההמראה הראשונה של הלביא
הזוגיות של דוד, שגדל ברעננה, ואביבה, שגדלה בנתניה, החלה לפני כמעט חמישה עשורים. השניים נפגשו כשלימדו יחד בבית הספר אורט כפר סבא. אביבה לימדה לשון, ודוד את מקצועות ההנדסה. לאחר שעזב את מקצוע ההוראה, המשיך במספר תפקידים בחברות הנדסה ופיתוח, עד שלבסוף הגיע לעבוד על פרויקט מטוס הלביא, שאמנם לא נשא פרי מעבר לבניית אבי טיפוס, אך עדיין נחשב לאחד המטוסים המיתולוגים של חיל האוויר הישראלי.
דוד: “מאז ומתמיד התעניינתי בתעופה. כבר בגיל חמש, כששאלו בגן חובה מה כל אחד רוצה להיות, אמרתי שאני רוצה להיות מהנדס מטוסים. אמנם מהנדס לא הגעתי להיות, אבל הנדסאי כן. בצבא התגייסתי לטייסת כהנדסאי מטוסים, ושירתי בטייסת מטוסים מסוג דאסו מיסטר 4, מטוסים צרפתיים. זאת הייתה תקופה לא קלה של פעולות תגמול מצד צה”ל וכוחות האוויר בפרט, עבדנו 24 שעות ביממה”.
איך הייתה החוויה להיות חלק מצוות שיצר מטוס ישראלי?
“גאווה גדולה. זה היה חלום ילדות שלי. אני חושב שיש לי תרומה לא מעטה לכך שהמטוס טס. קיבלתי מספר פעמים גם תעודת הוקרה של עובד מצטיין במהלך עבודתי, וזה לא היה שגרתי להיבחר מבין 1,500 איש. קיבלתי את זה בגלל שחשבתי מחוץ לקופסה, וראיתי דברים בצורה אחרת. לפני הטיסה הראשונה של הלביא בא אלי מנהל מחלקה בפרויקט, ואמר לי שהמחלקה שתכננה את אביזר הדלק שיתחבר למנוע, טעתה בחיבורים, והוא צפוי להתפרק, מה שאומר שיש סכנה שהמטוס יתפוצץ בעת ההמראה. בבדיקה וחישוב פשוט הבנתי שזה לא יעמוד בעומסים. לקחתי את האביזר ותוך רבע שעה-חצי שעה עליתי על פתרון יצירתי כדי לתקן את הבעיה. מנהל המחלקה אמר לי שאני משוגע כי עובדים על זה חודשים, ושהוא לא מאמין בפתרון שלי. אבל בסוף התקשרו לבוס הגדול, ולא מצאו שום בעיה ברעיון שלי, והוא אכן יושם במטוס ואיפשר את הטיסה הראשונה של הלביא.
“מדע התעופה תמיד היה בלבי”, הוא מוסיף, “אהבתי להתעסק בטיסנים, ובצעירותי הדרכתי ילדים כמעט בגילי ברעננה בקלוב התעופה. היום אני עדיין מדריך צעירים, אך כעת עושה זאת במסגרת מגמות רובוטיקה, בהן אני משמש כמנטור. ההתנדבות חשובה לי עם בני נוער, כי אני אגלה לך סוד – אני דיסלקט. בבית הספר היסודי היו לי בעיות, כי לא ידעו אז מה זה דיסלקציה. חשבו אם אני לא יודע לקרוא ספרים או לכתוב בלי שגיאות, אז אני דפוק בראש. כשאני מתנדב עם ילדים ברובוטיקה, אני נתקל בילדים דיסלקטים, ואומר להם בפשטות ‘אני דיסלקט, תראו לאן הגעתי. אל תרימו ידיים”.
אביבה: “בגלל זה אני עוזרת בכל מה שקשור לשפות בחברה, לדיבור וכתיבה. דוד הוא הגאון, ואני אשת יחסי הציבור”.
אביבה ודוד וישניא צילום פרטי
איך זה לעבוד יחד?
אביבה: “צריך אופי מסוים. צריך הומור, וסבלנות. אנחנו לא עוסקים באותו התחום בדיוק. אני אחראית על התמיכה, על ההפצה והמכירות ועל יחסי הציבור, ודוד יותר נמצא בצד הטכני של הדברים. אבל זה נהדר. עובדה שאני עדיין פה, ואנחנו עושים את זה כבר כמעט שלושים שנה. אנחנו אמנם לא נהיה עשירים מזה, אבל אנחנו עשירים בחברים שאנחנו רוכשים בכל רחבי העולם. אין לנו הוצאות של מלונות, כי לא נותנים לנו ללכת לישון במלונות כשאנחנו פוגשים את הלקוחות שלנו, אלא מתעקשים לארח אותנו”.
הציפור הלאומית של פורטו ריקו
קיר משרדו של דוד מלא בתעודות הוקרה ממגוון מדינות שלהן סייע ועזר, יחד עם אביבה, במניעת היעלמותן של ציפורים נדירות שהיו בסכנת הכחדה. הזוג נקרא פעמים רבות לצד השני של העולם כדי להעניק מהידע שלו לטובת שימור הטבע והחי.
דוד: “יש ציפור נדירה ביותר, שנקראת ‘אמברלה בירד’ בדרום אמריקה, שנמצאת בסכנת הכחדה. עד היום לא היה ניתן להדגיר אותה, והיום היא מודגרת בציוד שלי. בפורטו ריקו יש ציפור שנקראת ‘אמזונה ויטטה’, שהיא הציפור הלאומית של המדינה. ב-2010, כשביקשו מאיתנו לסייע בהדגרה שלה, היו רק 19 פריטים בעולם. ברגע שהתחילו להשתמש במדגרה שלנו, המצב השתפר פלאים. היום יש אלף ציפורים כאלו, וכבר מחזירים את חלקן לטבע”.
אביבה: “אני זוכרת שנסענו לביקור בפורטו ריקו בדיוק בשביל זה, ושכרנו דירה. רצינו ללכת לאכול ארוחת בוקר במלון הילטון הסמוך. מנהל חדר האוכל שאל אותנו מה אנחנו עושים פה, אמרנו לו שהחבר’ה משתמשים במדגרה שלנו כדי להציל את הציפור הלאומית שלהם. הוא נתן לנו מיד צמיד מיוחד שנלבש כדי לאכול ללא תשלום, ואמר לנו שכל עוד אנחנו נמצאים בפורטו ריקו, לא נשלם על האוכל שלנו. הוא אמר לנו שבגלל שאנחנו עוזרים להציל את הציפור הלאומית שלהם, אנחנו האורחים שלו”.
דוד: “עד לא מזמן התעסקנו רק בהדגרה ושיקום זנים של תוכים. לאחרונה כבר נכנסנו גם לעולם העופות הדורסים: נשרים, בזים, עיטים, הכל מודגר בציוד שלנו בהצלחה מדהימה. בדרום אפריקה לדוגמה, יש נשר נדיר בסכנת הכחדה, שכבר עכשיו מספרים כי יש הצלחה אדירה לשקם אותו בעזרת המדגרות שלנו. אפילו פינגווינים הצליחו להדגיר בעזרתן. יש לנו מדגרות גם במדינות ערב, בנסיכויות, בפקיסטן, ואין בעיה לעשות אתנו עסקים, למרות שאנחנו ישראלים. אמנם יש בעיה לשלוח לשם את המדגרות, אבל שולחים את זה דרך גורם שלישי, והכל מסתדר”.
דוד, איך אתה מסביר את ההצלחה של האינקובטור שהמצאת?
“בסופו של דבר, נדהמתי שאף אחד עוד לא בנה את זה בצורה הזאת. כשסיפרתי לאנשים והם נדהמו, הופתעתי בעצמי. כמובן שזה מספק מאוד לראות את היקפי ההצלחה של זה. לא מזמן פגשנו בחורה מאוניברסיטת אוסטין בטקסס, שעושה דוקטורט על המדגרה שלי, וזאת לא הפעם הראשונה שמישהו עשה דוקטורט על העבודה שלי. זו שליחות בעיניי, וזה ממלא אותנו תחושה של מימוש עצמי”.
היו לכם חוויות פחות נעימות במסעות שלכם מסביב לעולם?
דוד: “לפני כשנתיים, נסענו לאיטליה, לתערוכה כדי להציג את האינקובטור שלנו. מישהו הלך והלשין עלינו שאנחנו מבריחים ציפורים. עצרו אותנו בשדה התעופה, עשו עלינו חיפוש, לא מצאו כלום כמובן, אבל מצאו ציוד שהחזרנו מהתערוכה. נתנו לנו קנס מינהלתי, קרוב לאלף שקלים, על כלום. היום אני רשום כמבריח אפשרי, וכל פעם שאני חוזר לשדה תעופה, עושים עלינו חיפוש. אשתי חזרה עם הנכדים מחו”ל, עשו חיפוש ושברו לה מזוודה, כאילו אנחנו מבריחי סמים. זאת בושה”.
מזל שנגמרו המים החמים
מלבד עבודתו עם בעלי כנף, לזכותו של דוד רשומים גם שני פטנטים רפואיים שהצילו חיים רבים. הרעיון הגיע ממקלחות ארוכות של הבנות שלו, שגמרו לו את כל המים החמים. “שני הפטנטים שרשומים לזכותי הם מכשירים לחימום דם ואינפוזיה. יחידת 669 והשייטת משתמשות בהן להצלת חיים. היום זה משווק בכל העולם, ומשתמשים בזה בצבאות רבים. המכשיר הזה מציל חיים, הוא מחמם דם או אינפוזיה תוך עשרים שניות ממצב הקפאה למצב שאפשר להשתמש בו, ומסייע לאיבוד דם, נוזלים או היפותרמיה. זה כבר הפך למכשיר חובה בקרב צוללנים בים הצפוני בגלל הטמפרטורות הנמוכות. מישהו כבר אמר לי ‘יש לך מקום בעולם הבא, הצלת חיים’”.
והכל בגלל שגמרו לך את המים החמים.
“זה היה בזמן שעבדנו כאן הרבה מאוד שעות בחברה. הבנות, שהיה להן שיער ארוך, היו גומרות לי את המים החמים בבית. עלה לי רעיון להשתמש בטכניקת הריתוך, שבעזרתה מרתכים מתכת, על מים חמים, ולחמם אותם במהירות של כמה שניות. כדי לחסוך הרבה מושגים טכניים – בסופו של דבר העברתי את אותה הטכנולוגיה לחימום מהיר של אינפוזיה ודם”.
בני הזוג וישניא עזבו לאחרונה את ביתם ברעננה ועברו למושב חרות, אך הם עדיין ממשיכים לעבוד בעיר. לזוג יש כבר שלושה ילדים ושבעה נכדים, ולמרות שנכנסו אל העשור השמיני בחייהם, הם לא מתכננים לפרוש בקרוב.
“אנחנו נהנים מכל רגע ממה שאנחנו עושים”, אומר דוד, “אנחנו מסתובבים בכל העולם ועושים את מה שאנחנו אוהבים. אבא שלי עבד מאוד קשה ונפטר בגיל 105, אז אולי יש קשר בין העבודה לגיל המופלג. כל זמן שאני יכול לעבוד, אני בעד להיות עסוקים. אני חושב שהראש צריך להמשיך לעבוד, ולא להפסיק. אני לא רואה את עצמי יושב בבתי קפה ומחכה שהזמן יעבור. יש לי עוד כמה רעיונות בראש – רק צריך לעבוד עליהם”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות