ה"ג'ינג'ית" ש"בגדה" במפלגה שלה | הטור של חנה בית הלחמי

השבוע האחרון יצר מהומה ומבולקה בכל הקשור להרכב הרשימות שמתמודדות לכנסת ה-23. חלק מהמהומה הזו, שבאה לידי ביטוי באלפי פוסטים וציוצים, נסובה סביב דחיקתה של סתיו שפיר אל מחוץ למחנה הדמוקרטי. מניתוח בסיסי שעשיתי, של הטקסטים הללו, עולה תמונה עגומה באשר ליחס השמאל הנאור לנשים.

כן, כן, קראתם אותי ברור: אני, ששייכת לשמאל, מבקרת בחריפות את יחסו לנשים, ולא מהיום. כבר לפני שנים, כשהתבוננתי בפרספקטיבה על תנועות השמאל של שנות השמונים של המאה הקודמת, היה לי ברור שהנשים – שקבלו המון סופרלטיבים כ"מנהיגות" ו"נשים אסרטיביות" ו"מובילות המחאה", שימשו פחות או יותר כחוטבות העצים ושואבות המים במסלול הקריירה של הגברים שלצידן. מעטות מספור הגיעו בעצמן לשורה הראשונה של הנהגת התנועות, המפלגות והמדינה. רובן, היו אלו שסללו את הדרך שהגברים צעדו בה. כך שהביקורת שלי על המיזוגניה (שנאת הנשים הסמויה) משמאל, לא מהווה ניוז.

ונחזור לסתיו שפיר. "הכתומה", "הג'ינג'ית", "המעצבנת", זו ש"בגדה במפלגה שלה" ו"עזבה אותה כשהמפלגה הייתה בסכנה". המקור להרבה מהאמירות הללו, שנלווה להם אי הכרה מוחלטת בערך האלקטורלי של שפיר בקרב הצעירים (הפטריארכיה מעדיפה להתאבד ולא להכיר בכך), נמצא במחנה של מי שעזב לא בית פוליטי אחד מטעמים אופורטוניסטיים, אלא שניים. הלך, חזר, הלך, חזר, תמיד התחרה בזירה הפוליטית במפלגה שהייתה הבית שלו עד לפני דקה ורבע, ובעיקר חתר תחת כל מי שהיה מעליו.

רק שכשמדובר בגבר המעשים הללו נחשבים למיומנות פוליטית, לכוח, להוכחה ניצחת לנאמנות לדרכו שלו. כשמדובר בסתיו שפיר, שרוב מה שאומרים עליה אינו נכון ומוטה, שכן היא השקיעה בניסיונות הרואיים בתוך מפלגת העבודה להביא את עמיר פרץ לאיחוד בשמאל ופנתה לממש את האיחוד ולא נגד מפלגתה – המעבר ממפלגת העבודה לאיחוד מפלגות השמאל, בשעת חירום בה זה היה המעשה הנדרש, הופך ל"בגידה", ל"חוסר נאמנות". מאז ומתמיד דרישות ה"נאמנות" מנשים היו של נאמנות לאיזו ישות או היררכיה גברית, בעוד דרישות הנאמנות מגברים התמקדו בנאמנות לעצמם ולדרכם. אז הנה, גם כאן זה ככה.

ועוד לא דיברנו על מה שיוצא לנשים (חלקן לכאורה פמיניסטיות) מהמקלדת לגבי סתיו שפיר, המראה החיצוני שלה והמניירות ההתנהגותיות שלה. שום דבר מזה לא הופנה לאקט המלודרמטי הגרוטסקי של גילוח השפם.

באחד הדיונים בפייסבוק, העיר לי מאן דהו שגם אורלי לוי הימנית זכתה לביקורת מיזוגנית (נכון, אבל לא רק – היא גם זכתה לביקורת עניינית על היותה אשת ימין מובהק שנכנסה למפלגת שמאל). כמובן, שזה הבונטון בכל הקשת הפוליטית. בשבוע האחרון גם נחשפה שורה של ציוצים של עוזר לח"כ בכיר בליכוד, לגבי נשים בכירות לשעבר בליכוד ובזירה הפוליטית בכלל. המילה "שרמוטה" הייתה אחד הסופרלטיבים, שהופנו לנשים, שבקצה הציפורן שלהן יש יותר אינטליגנציה וניסיון פוליטי משלושה עוזרי ח"כים כאלו גם יחד.

הגועל נפש האנושי הזה, היחס המתנשא והרעיל נגד נשים, מבטא פוליטיקה חברתית של מדינה בהתאבדות קולקטיבית. מדינות המתאפיינות בבערות, עוני, שחיתות פושה, אלימות קשה, פונדמנטליזם דתי, שמרנות קיצונית ופשיטת רגל כלכלית ומוסרית כאחת, בקיצור – מדינות עולם שלישי, הן מדינות בהן היחס לנשים הוא אלים, מדיר ומבזה. אם בשמאל נפלה שלהבת, אני מניחה שיש לנו סיבה להתעורר בלילה מדאגה, שמא אנחנו בדרך לשם.

מציעה לחברים שלי בשמאל להתעשת. אם לא יהיו 3-2 נשים בכל חמישייה, ייצוג מגזרי רחב יותר וביקורת ברורה על ההתבטאויות כלפי שפיר ואחרות והכרה גלויה בערכן האלקטורלי הגבוה, העתיד לא מצטייר כוורוד במיוחד. לא להם, ולא לנו.

חנה בית הלחמיחנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים.