בני הנוער מרעננה שזכו לעזרה ברגע האחרון: “בחיים לא חשבתי שאני אסיים את בית הספר”

“כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו”, אמר פעם הרב שלמה קרליבך. אם היה למחלקת קידום נוער באגף החינוך בעיריית רעננה סלוגן, אז זו הייתה הכתובת שמתנוססת על דלת המחלקה, שמסייעת למאות תלמידים בכל שנה. המחלקה פועלת כדי לסייע לבני נוער ברחבי העיר שמתקשים במסגרות פורמליות, או בני נוער שנשרו מבתי ספר, ומנסה לסייע לאותם בני הנוער לסיים תיכון עם דיפלומה ביד, בין אם מדובר בתעודת 12 שנות לימוד, בגרות חלקית או תעודת בגרות מלאה. במחלקה ישנם כ-20 אנשי צוות מורים ומטפלים, שמסייעים לבין 400-350 תלמידים בשנה.

אחת התכניות הבולטות במחלקה, היא תכנית סל”ע (סוללים לנוער עתיד), שמטרתה לתת מענה לתלמידים הנמצאים בקו התפר בין נשירה סמויה לנשירה ממשית במסלול הלימודים במסגרות פורמליות. התלמידים בתכנית זוכים לליווי צמוד של מטפלת רגשית שנמצאת בתוך בית הספר וההורים זוכים גם הם לליווי מקצועי ועזרה בהתמודדות עם ילדיהם.

“בחטיבה לא רציתי להמשיך ללמוד, לא התחברתי לזה”, מספר י’, תלמיד כיתה י”ב שמשתתף בתכנית סל”ע, “לא הבנתי למה אני משקיע בהתחלה. התחלתי ללכת פחות לבית הספר והתחלתי להיות בחוץ כל היום, בית הספר לא עניין אותי. בכיתה י’ לא רצו לקחת אותי בהתחלה לתיכון ברעננה ואמא שלי נלחמה על זה שיקחו אותי לתיכון רגיל ולא מקצועי כדי שתהיה לי בגרות מלאה. בחטיבה לא עשו כל כך מאמץ להביא אותי לשיעורים, לא היו מתקשרים להורים שלי כל רגע. ופתאום כשהגעתי לתיכון, לא נתנו לי להחסיר שיעור אחד בלי אלף שיחות הביתה ושיחות לאמא שלי. לא הייתי רגיל לזה. פתאום מזה שלא הסתכלו עלי בכלל, כל העיניים היו עלי”.

איך הצטרפת לתכנית סל”ע?
“אמא שלי שכנעה אותי להצטרף לתכנית. בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני שם, אבל עם הזמן, בעזרת השיחות שהיו לי עם המטפלת הרגשית, ענבר, הבנתי שעוזרים לי ובאים לקראתי. ענבר יושבת איתי פעם בשבוע ומדברת איתי על מה קורה איתי ומה קורה בלימודים, על המצב בבית. חוץ מזה, בכיתה י’ התחלתי ללכת גם לאקדמיה לנוער (פרויקט במחלקת קידום נוער שמספק הכשרה של קורסים מקצועיים כמו בניית אפליקציות או תיקון פלאפונים לבני נוער במחלקה, ד.ס), ולמדתי שם איך לבנות אפליקציות. התחלתי לקבל המון כלים, גם כלים פרגמטיים בלימודים וגם כלים רגשיים”.

מה השתנה בך מאז שנכנסת לתכנית?
“עד אז לא היה לי מישהו שיבוא וייתן לי מילה טובה, מישהו שיראה גם את הצד שלי, ידבר איתי אחד על אחד ויאפשר לי להיפתח אליו. בכל השיחות שהיו לי עם המטפלת הרגשתי שמישהו מסתכל עלי ושם עלי ומאמין בי, מאמין שאני יכול להוציא בגרות מלאה. התכנית נתנה לי המון כלים. זה עזר לי בכל מקום אפשרי. איך להתמודד עם הגבולות שההורים מציבים לי, איך להתמודד עם המסגרת של בית הספר. הייתי מתקשר לענבר גם בערב אם הייתי צריך”.

צוות מחלקת קידום נוער
צילום עיריית רעננה

התקפי זעם ושבירת חפצים

“כבר בכיתה ז’ הייתה איזושהי התדרדרות ברצון שלו ללמוד”, מספרת אמו של י’, “הוא היה יוצא מהבית עם תיק ולא נכנס בכלל לבית הספר, לא לומד, לא עושה מבחנים. הוא היה מסתובב ברחוב עם חברים מחוץ לבית הספר. היה אלכוהול בגיל הזה, היו סיגריות, המון אלימות מצדו כלפי אחרים שהגיעה אפילו לכדי תלונה במשטרה. הוא היה עצור יום אחד לאחר שהכניס ילד לבית חולים כששבר לו את האף. התחלנו להבין מהמורים שהוא לא לומד, לא עושה מבחנים, לא מגיע לבית הספר. גילינו שהוא שותה ומעשן. היה לנו מאוד קשה להתמודד עם זה. היה לנו חוסר ידע על איך לטפל במצב הזה”.

איך זה השפיע עליו בבית? איך התמודדתם עם זה?
“הייתה גם אלימות בבית. התקפי זעם, הפיכת שולחנות, צעקות, טריקת דלתות ושבירת חפצים בבית. הכל. באותה תקופה, עם חוסר הידע שלנו של ילד בכור, לא ידענו להתמודד עם זה. ניסינו לעשות את הדברים הרגילים – לקרקע אותו, להעניש אותו, לנסות להשאיר אותו בבית. זה לא עזר לנו, הוא פשוט היה בורח”.

איך התכנית עזרה לכם?
“כיוונו אותי למקום הנכון, כי לא ידענו איך להתמודד עם המצב. לא חשבנו שיכולנו להרים את הילד שלנו מהמקום הזה. זו התמיכה, הליווי וההכוונה למקום הנכון. בכל פעם שהייתה לי בעיה, שאלתי את המטפלת שלנו מיליון שאלות, וזו פשוט הדרכה נכונה שעזרה לנו. למדנו לשים גבולות בצורה הנכונה, ולחנך אותו”.

המורה של י’ מוסיפה: “הוא התחיל את הלימודים ממקום של חוסר אמונה במערכת ובעצמו. הוא רצה לפתוח דף חדש, כי תיכון זו סוג של התחלה חדשה. היופי הוא שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה מאוד גדול עם מחלקת קידום נוער בעירייה. מהרגע הראשון הוא עבד עם המטפלת הרגשית ובהמשך הייתה גם הדרכה הורית וכולנו משתדלים לעבוד בשיתוף פעולה כדי שיהיה קו משותף, דיבור אחיד ודרך אחת. זה מה שעושה את ההבדל, שכולם עובדים יחד בשיתוף פעולה. זה עובד שונה אצלנו. אנחנו מצלצלים אליהם בבוקר לראות אם הם קמו ללימודים ואם הם לא מגיעים אז אנחנו מרימים טלפון, מתקשרים להורים כדי לוודא שהם התעוררו, זו מעטפת אחרת. אין מצב שילד לא יגיע לבית הספר ולא נדע. אם הם איחרו בבוקר, הם יודעים שהם יקבלו את הפרצוף העצבני שלי כשהם יגיעו לבית הספר”.

הצלחות קטנות הופכות לגדולות

תכנית נוספת שזוכה להצלחה במחלקה היא תכנית היל”ה המיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך הפורמלית, ומשלבת אותם במסלולים להשלמת 12 שנות לימוד ומסלול בגרויות עם אפשרות לבגרות מלאה. התלמידים בתכנית מקבלים שיעורים פרטניים או בקבוצות של 3-2 תלמידים במחלקה עצמה על ידי מורים מקצועיים הנמצאים במחלקה ומספקים מסגרת חינוכית גם כאשר כל מסגרת חינוכית אחרת כבר ויתרה על בני הנוער.

“עד לפני שש שנים הייתי בפנימייה לנערות בסיכון ואז חצי שנה הייתי פשוט בלי מסגרת, עד שהגיע הזמן להיכנס לתיכון”, מספרת פ’, בת 19, בוגרת תכנית היל”ה, “הייתי מסתובבת ברחובות, שותה עם חברים. כשהגעתי לגיל תיכון הלכתי להתראיין בכל מיני תיכונים אבל אף מסגרת לא הייתה מוכנה לקבל אותי. היו לי עשרה עגילים בפנים והייתי עוד בפנימייה לפני אז חשבו שאני אעשה להם בעיות. אף אחד לא רצה לקבל אותי, עד שהגעתי למחלקת קידום נוער בעיריית רעננה.

“היו לי התפרצויות זעם בעבר, והייתי מתייאשת מאוד מהר מהחומר הלימודי. וכאן במחלקה, בהיל”ה, גם כשאני ויתרתי על עצמי הצוות אף פעם לא ויתר עלי. הוא תמיד היה שם, הוא אף פעם לא נתן לי ליפול. הרגשתי שונה לחלוטין מהיחס שקיבלתי בפנימייה. סיימתי עם תעודת 12 שנות לימוד ובגרות חלקית שזה משהו שלא חשבתי שאני מסוגלת בכלל להשיג. יש גם שיחות עם אנשי צוות מעבר ללימודים, שיחות שהתקיימו עם אמא שלי ובלעדיה, זה משהו שמאוד עוזר. מעבר ללימודים, המחלקה רואה אותך כבן אדם”.

פ’ לא התגייסה לצבא לאחר סיום לימודיה בתכנית היל”ה, אבל בעזרת הכלים שקיבלה, היא כיום עובדת בעבודה קבועה וחוסכת כסף. “אני עובדת כיום בחנות למוצרי בעלי חיים”, היא מספרת, “ואני רוצה להתחיל עוד מעט קורס צורפות ולעסוק בצורפות בחיי. כרגע הבעיה זה כסף, אז אני מנסה לחסוך דרך העבודה לקורס. אני חייבת לומר שבחיים לא חשבתי שאני אסיים את בית הספר עם תעודה כלשהי. כל פעם שנכנסתי לשיעור בפנימייה היו מוותרים עליי ומרימים ידיים. בקידום, לא משנה מה קרה, המורים לא ויתרו עלי. קיבלו אותי כמו שאני, הייתי צריכה להרגיש שייכת לאיפשהו, ופה לגמרי מצאתי את המקום שלי”.

מי שאחראית על המחלקה ב-13 השנים האחרונות היא תמר קנימח שאחראית בין היתר על פיתוח תכנית סל”ע, לצד רונית וולפסון, שהופצה מרעננה לרשויות מקומיות רבות נוספות ברחבי הארץ. “רעננה היא עיר מתמחה ופורצת דרך בתחום ההכלה בטיפול ומניעה בבני נוער מרקע מאתגר בעלי קשיים רגשיים, לימודיים, התנהגותיים או משפחתיים, והיא שמה דגש רב על תלמידים בכל הרצף – גם על התלמידים החזקים וגם המתקשים”, אומרת קנימח, “ראש העיר חיים ברוידא, כחלק מתפיסת עולמו ‘לאפשר מקום גם לשונות’, משקיע משאבים רבים בנוער. בנוסף, השנה, מנהלת אגף החינוך הגברת רויטל שפירא הגדירה את פיתוח החוסן בקרב תלמידים, הורים וצוותי חינוך כאחד מיעדי האגף. משימה עם דרך ארוכה שמטרתה לסייע למורים ולתת להם כלים בהתמודדות עם תלמידים מאתגרים. כמו כן, עבודה על חוסן עם התלמידים במטרה להקל על ההתמודדות שלהם עם אתגרי הגיל”.

תמר קנימח
צילום עיריית רעננה

כמנהלת המחלקה, נתקלת במקרים שנגעו בך באופן אישי?
“היו המון. כשתלמיד מגיע אלינו, יושב בראיון קבלה מולי מכונס וסגור, עם קפוצ’ון על הראש, לא מישיר מבט וממעט במילים ואז בסוף השנה בתכנון מסיבת הסיום לוקח חלק פעיל במסיבה, עומד על הבמה ומדבר על הדרך שעבר וההצלחות שחווה – מבחינתי זה עולם ומלואו. הילד מתחיל להתחבר לעצמו, להאמין בעצמו וכתוצאה מכך מתחיל לתת אמון בסביבה, סומך עלינו ומאפשר לנו להוביל אותו למקומות של הצלחות קטנות שמהר מאוד הופכות לגדולות. היה לנו מקרה נוסף שבו ילדה הגיעה אלינו אחרי אפיזודה של אשפוז כפוי בשלוותה, שממנו השתחררה לביתה ומאז לא יצאה מהבית לשום מסגרת. כשהגיעה אלינו לא ניתן היה לתקשר איתה. היא פשוט לא דיברה עם אף אחד. בתום שלוש שנים בתוכנית היל”ה, בליווי טיפולי במחלקה, הנערה השתלבה כאשת מכירות בעמותת עתיד ורוד. בנוסף, גילינו את כישרון השירה שלה ושילבנו אותה בפרויקט מוסיקה בבית ספר רימון ברמת השרון. הנערה הופיעה בכל הטקסים, שרה וניגנה, וסיימה בגיל 18 ללא זכר לילדה שהגיעה אלינו.

“זה אולי ישמע קלישאתי, אבל אני מוצאת את עצמי מתרגשת פעמים רבות במהלך העבודה. אני נשאלת הרבה פעמים אם 25 שנה לעבוד עם נוער מאתגר לא שוחק – אז ממש לא. אני מודה בכל בוקר על כך שהתברכתי לקום לעבודה שגורמת לי עדיין ריגוש וסיפוק לצד האתגרים הרבים”.