בשנים האחרונות התגבשו יתומי צה"ל הבוגרים לקהילה שמטרתה לזכות בהכרה כיתומי צה"ל וכמשפחה שכולה גם לאחר הגיעם לגיל 21. על פי החוק, שחוקק בשנת 1950, יתום צה"ל שמגיע לגיל 21 מפסיק להיות מוכר כמשפחה שכולה וכיתום. היתומים טוענים כי לאורך השנים נעשו בחוק נעשו שינויים רבים לגבי קבוצות שכולים שונות, אולם רק הגדרת יתום לא שונתה מעולם. במסגרת מאמציהם נפגשו נציגי הקבוצה עם חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, עם בכירים בממסד ועם אנשי צבא כדי לשנות את החוק, אולם לצערם לא זכו להתייחסות. ואז החלו שלוש מערכות בחירות שבמהלכן לא ניתן היה לקדם את תיקון החוק. כעת, כשמסתמנת ממשלה חדשה באופק, בקבוצת הפייסבוק שפתחו "החיים כדרך – יתומי צה"ל", בה חברים כמיום 1,700 יתומים, העלו סרטון שהפך להיות ויראלי שמעביר המסר "יתום צה"ל לא פג תוקף!". הם מקווים שתמצא אוזן קשבת לסבלם ושמישהו יחליט סוף כל סוף לסיים את האבסורד הזה.
גליה אגם שטרן מרעננה, בת 47, התייתמה מאביה ביום הולדתה ה-12. האב, משה אגם ז"ל, שירת בשריון. הוא התחיל את השירות כחבלן ומאוחר יותר עבר ליחידה מסווגת ונהרג בזמן תרגיל. "אבי נהרג בגיל 38, זה היה יום לפני ערב ראש השנה", היא מספרת, "אני זוכרת שהתכוננתי ללכת לפעולה בתנועת הנוער ואמי בדיוק גיהצה לי את הבגדים כשדפקו בדלת. כשהיא ראתה את החיילים עומדים מעבר לדלת, היא ניסתה לסגור אותה בחזרה, שהם לא יכנסו, למנוע מהבשורה המרה להיכנס הביתה. אני מיתומי צה"ל שזכו להכיר את אבא שלהם והיו לי 12 שנים נהדרות. הוא היה אבא שמשקיע ולימד אותי הרבה דברים. בתור ילדה, להיות יתומה זה לא פשוט, אבל את לומדת מה עושה לך טוב ומה לא ולמדתי לא להקשות על עצמי. החוסר שנוצר לי לאחר מות אבי היה מאוד גדול ובעקבות הנושא הזה, הוצאתי לאור לפני ארבע שנים ספר העוסק בהתמודדות אופטימית עם אובדן שנקרא 'ביצת עוף החול'. בנוסף, במסגרת קבוצה של יתומי צה"ל בוגרים בה אני לוקחת חלק, הקמנו את הפרויקט 'ממשיכים את דרכם', בו אנחנו פוגשים בני נוער ומבוגרים ומספרים להם את הסיפור האישי שלנו, מתוך רצון שיבינו איך מתוך הקושי קמים וצומחים למרות הכל".
גליה אגם שטרן ואביה משה אגם ז"ל
היא ממשיכה ומספרת: "במסגרת הפרויקט אנחנו מנסים להעלות את המודעות בציבור וליידע את אלו שלא יודעים שהקשר הרשמי עם הגורמים הצבאיים נפסק בגיל 21 וצריך לשנות את זה. אנחנו היתומים חלק ממשפחת השכול. נתנו את היקר לנו מכל וצריך להמשיך להיות איתנו בקשר. צריך להזמין אותנו לטקסים, לאירועים רשמיים ולתמוך בנו במידת הצורך".
אגם שטרן מציינת שלצורך כך נפתחה קבוצת הפייסבוק 'יתום צהל לא פג תוקף" לציבור הרחב ולצד זה יש להם קבוצה סגורה בה הם משתפים במה שעובר עליהם. "אנחנו רוצים להיות מוכרים כמו כל משפחת השכול ושיעזרו ליתומים כל אחד על פי צרכיו", היא מדגישה.
"אנחנו אומרים שיתמות זה לכל החיים ויש לה מופעים שונים בגילאים שונים ואנחנו רוצים שהמדינה תכיר בנו בכל חיינו", אומרת רות משאט, בת 46 מהוד השרון, יתומה מאז שהייתה בת שלושה חודשים. "נולדתי במהלך מלחמת יום הכיפורים", היא מספרת, "אבא שלי היה קצין מילואים בצנחנים ובגזרה הסורית, בלחימה המאוחרת יותר, הוא נהרג מפציעה ישירה של פגז בפברואר 1974. גדלתי בלי להכיר אותו. הוא ראה אותי פעמים בודדות, אין לנו אפילו תמונה משותפת ובטח שאין לי לצערי הרב זיכרונות".
רות משאט ואביה שמואל בוטנרו ז"ל. צילום רונן טלקר
משאט, נשואה ואם לשלושה, היא ממובילות המאבק. "אנחנו רוצים להיות מוכרים על כל המשתמע מכך, לאורך השנים, כמו ההורים השכולים", היא מצהירה, "היתמות לא נעלמת בן לילה. יש כאלה שפוגשים את זה בחתונה או כשנולד הילד. אני פגשתי את זה שוב עכשיו עם הגיוס של הילד. זה לא נעלם בין לילה ואתה לא תמיד יודע לתפוס את זה. הקשר שלנו לחלל הוא בדיוק כמו הקשר של ההורים השכולים לחלל. הם ההורים שלו והוא ההורה שלנו. הם מוכרים כל חייהם ואנחנו לא. יתמות זה לא משהו בר שיקום. 70 שנה הדבר הזה לא טופל. בן גוריון עצמו חתם על החוק. הגיע הזמן לעשות משהו. אנחנו פועלים ברשתות החברתיות ומנסים להגיע לכל אמצעי תקשורת, בטח ביום הזיכרון כשהאוזניים של הציבור פתוחות לשמוע את הדבר הזה".
גם לירון גבע, בת 43, מהרצליה איבדה את אביה, אברהם. זה קרה כשהייתה בת שבע וחצי במלחמת שלום הגליל לאחר שנהרג בהתהפכות נגמ"ש בפתיחת צירים בגזרה המזרחית במסגרת שירות מילואים ביחידת חי"ר. "מפריע לי שאני לא נחשבת משפחה שכולה", היא מסבירה, "האחים של אבא שלי כן, אמא שלי אלמנה עד יום מותה ואני לא נחשבת יתומת צה"ל מגיל 21. בכל טקס רשמי אני על פניו לא יכולה להיות חלק ממנו. יש פה אבסורד, כי מה קורה בגיל 21? מה בעצם משתנה? אבא לא צומח פתאום בגיל 21".
לירון גבע ואביה אברהם גבע (קליך) ז"ל. צילום ערן לוי
כשגבע מסתכלת על חבריה, שגם בעשור החמישי לחייהם עדיין נעזרים בהוריהם, היא מבינה עד כמה המדינה מעדיפה לחסוך כסף על חשבון היתומים. "אני עובדת ואמא שלי עבדה כל השנים ולא נזקקנו לתמיכה", היא אומרת, "יש לימודים, חתונות. לאחרים יש הורים שעוזרים להם, לי לא צמח עוד הורה שעובד ועוזר לי במשכנתה או בכל דבר אחר. נכון שאלמנה מקבלת תגמולים, אלפי שקלים בודדים בשנה. היא צריכה לחיות עם זה. אם היה לי אבא בחיים הוא היה עובד ומביא יותר. סבא וסבתא שלי ז"ל קיבלו תגמולים ממשרד הביטחון עד יום מותם. למה? אבא שלי נהרג כשכבר היו לו אישה וילדים. איזה היגיון יש פה? אין פה היגיון שאני ואחי לא נקבל זכויות. אנחנו רוצים זכויות שוות כי אנחנו לא שונים וצריך להיות פה איזון. זה לא נורמלי שארגון אלמנות ויתומי צהל מייצג רק יתומים עד גיל 21. מי צריך את זה יותר מאשר ילדים שאין להם ולא יהיה להם אבא. אלה החיים שלי. האובדן וההתמודדויות פוגשות אותך נפשית וכלכלית גם כשאתה בוגר בכל מיני צמתים בחיים. אז מה לעשות שאני כבר לא בת 21?".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות