שמתי לב למשהו מפתיע שקרה בזמן האחרון. זה התפתח למעשה בחודשים האחרונים ורק השבוע הבחנתי בכך, בתוצר לוואי שנוצר כתוצאה מהריחוק החברתי והרביצה הממושכת בבית. גיליתי שלאחרונה אני מתעסקת, משמעותית פחות, בהשוואות.
הפסקתי להשוות ביני לבין אחרים. הנוכחות הפיזית של אנשים אחרים בחיי כה דלה שלא נותר לי למעשה למה או למי להשוות. לא מראה חיצוני, לא בגדים, לא רכוש. לא חופשות ולא בילויים. לא הישגים ולא תארים. נאדה. בשגרה החדשה רוב היום אני לבדי או בחיק משפחתי. ואיתם, כמובן, אין לי מה להשוות.
אז נכון, יש רשתות חברתיות, אבל משהו בהן השתנה. אולי הדיונים הפכו פוליטיים יותר. קיומיים יותר. מהותיים יותר. או שגם לאחרים אין כל כך במה לנפנף, והמעט שנותר איבד מהברק שלו. חופשות בחו"ל בלאו הכי אין. הבריכות בסימן שאלה והים מלא מדוזות ואנשים שלא מקפידים על הנהלים, או דווקא להפך וחובשים מסיכות לא פוטוגניות בפילטר של האינסטגרם. הבגדים פחות מעניינים, האיפור מיותר. ונגמר הכסף לשוויץ.
ככה יצא שרשימת המשאלות שלי התקצרה וכרגע עומדת על קולפן, שנשבר בשבוע שעבר. נותרתי עם תחושת ריקנות שמפתיעה אותי בקלילות שבה, באמיתות שבה. המרוץ הזה של להשיג עוד ועוד הסתיים, או לפחות יצא לחל"ת עד להודעה חדשה.
ואז הבנתי כמה החברה המערבית מעמיסה עלינו דפוסי התנהגות מיותרים. לרוץ קדימה, להשיג, לכבוש, לרכוש, כל אלו כדי להיות בעניינים ולא להישאר מאחור. וזה מוטבע בנו עמוק כל כך שאין לנו מושג שזה לא אנחנו, זה לא חלק מאיתנו, זה רק נדבך שנדבק אלינו כמו מסטיק שדרכנו עליו פעם ועם השנים הפך להיות חלק אינטגרלי מהסוליה.
ובחודשים האחרונים המסטיק התקלף לו שכבה אחר שכבה. אולי נותרה שארית עיקשת בחריצים. אבל גם זה בקושי. ונותרתי אני לבדי. בלי הרצון הזה לחפש כל הזמן מה חסר ואז להשלים אותו. בלי הצורך האובסיסיבי כמעט לראות מה התחדש בעולם שאני חייבת לרכוש או לעשות. בלי הרצון להיראות כמו או להיות כמו או להרגיש כמו. רק אני. זה דווקא די נחמד.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות