"המשפחה שלי זו הנקמה הכי גדולה שלי בנאצים"

תמי בן אור, שורדת שואה, משמשת כיו"ר עמותת אלומה – עמותה להנצחה והנחלת מורשת השואה והגבורה בישראל. בן אור היא יקירת הרשות מטעם משרד החינוך לשנת 2017 וקיבלה ב-2015 את פרס גלר על התנדבות למען הזולת. עמותת אלומה הוקמה בשנת 2011 על ידי בן אור ומתנדבים נוספים, מתוך הרצון להוביל פרויקט להקמת מרכז חינוכי להנחלת מורשת השואה לדורות הבאים, על מנת להבטיח שהזיכרון יישאר לעד. "העמותה הוקמה על מנת להנחיל את מורשת השואה לדורות הבאים", מסבירה בן אור, "אנחנו דואגים שכל היהודים יתועדו, עד היהודי האחרון. אנחנו מחברים בין הדורות הבאים לבין השורדים. אנחנו הדור האחרון שהצעירים יכולים לשמוע את הסיפורים שלנו באופן אותנטי ולכן הסיפורים מסופרים בהמון פרויקטים שכולם חיבור של נוער לשורדים".

היא מסבירה שבמסגרת הפעילות של העמותה הם מקיימים שיתופי פעולה עם בתי ספר, במסגרתם התלמידים מתעדים שורדים ומעלים זאת לאתר אינטרנט שהעמותה הקימה "יש לנו אתר שבו אנשים יכולים לחפש קרובים ושורדים ששרדו את השואה, בני דודים שאחד לא ידע מהשני", היא אומרת. את הפרויקט הזה היא מקיימת כבר 18 שנה, עוד כאשר התנדבה בעמותה אחרת. "אנחנו משקיעים המון בעמותה ולשמחתי יש לנו קשר טוב עם עיריית כפר סבא שמאוד מכבדת אותנו ומבינה את הערך המוסף של מה שאנחנו עושים".
העמותה היא אומנם כפר סבאית, אבל היא פועלת גם ברעננה ובהוד השרון. "יש לנו פעילים בתוך העמותה בתפקידי מפתח מרעננה והוד השרון", אומרת תמי, "אנחנו פועלים יחד עם מועצת הנוער של כפר סבא ומועצת הנוער ברעננה. לצערי, השנה מרבית הפעילויות לא יוכלו להתבצע, אבל בני הנוער לקחו על עצמם להתקשר כל מספר ימים למספר שורדי שואה ולדעת מה שלומם. יש לנו קשר גם עם עיריית רעננה וראש העירייה שמשתפים איתנו פעולה כבר מספר שנים".

בעמותה כ- 72 חברים ויש בה שש ועדות שעוסקות בתחומים שונים, ביניהן ועדת חינוך שמרכזת את פרויקט 'זיכרון בסלון' בשיתוף פעולה עם העירייה. לצד זה מתקיים פרויקט תיאטרון עדות, פרויקט של משפט ציבורי מבויים בו לוקחים חלק עורכי דין ובני נוער מבתי הספר השונים ועוד.
# # #
בן אור בת ה-85 היא שורדת שואה מהונגריה. היא נולדה בשם אריאן קוך בבודפשט בשנת 1935 ומספר ימים לפני יום הולדתה ה-9, החלו הנאצים לפגוע ביהודי הונגריה."הייתי בגטו בבודפשט, לקראת סוף המלחמה בתחילת 1945 כשהתחילו לרוקן את הגטו ולהוביל את האנשים לאושוויץ, סדרו לי תעודות מזויפות. התחבאתי עם סבתי ודודתי וככה סיימתי את המלחמה מבלי להגיע למחנה הריכוז", היא מספרת. "אין לי כל כך הרבה זיכרונות מהגטו, כי הייתי מאוד צעירה ועיקר הזיכרונות שלי הם ממה שדודתי סיפרה לי. מה שאני כן זוכרת, זה שאמא שלי שעבדה בבית חולים, הצילה הרבה יהודים. אמא שלי קנתה צלב כתכשיט ואמרה שהיא לא משחקת את המשחק ונשארת בחוץ על מנת להציל יהודים. אמי הייתה אחות חדר ניתוח בבית החולים בבודפשט שהיה מוכר כבית החולים היהודי ובשלב מסוים שהגרמנים נכנסו הם סלקו את כל היהודים ואת כל החולים. האחיות והרופאים התחילו להתנדב ולעבוד בלי השתייכות לשום מקום. הם פתחו בבתים הרוסים קליניקות והתחילו לטפל באנשים. אמא שלי הוציאה ילדים וצעירים מהגטו והחביאה אותם בקליניקה, היא שמה להם תחבושות וגבס, כאילו הם פצועים וכך עזרה לקרוב ל-20 אנשים. היא לא לקחה אותי איתה, כי היא רצתה להגן עלי במקרה שיתפסו אותה".

לישראל הגיעה בן אור בגיל 11 לבדה. "אבא שלי הגיע לכאן בשנת 1939, הוא נישא פה בשנית ובמסגרת העלייה הלגלית, עליתי לישראל ועברתי לגור איתו. אמי נשארה באירופה כי הוא יכל לקלוט רק אותי. את אמי הבאתי לישראל בשנת 1963, היא הייתה מאוד חולה והיא נפטרה כעבור שנה. לפחות הספקתי להיות איתה ולטפל בה", היא מציינת. "עליתי לישראל ומאז אני פה בונה את המדינה. אני אחות אקדמאית עם תואר שני, ויצאתי לפנסיה. היום העמותה היא מפעל החיים שלי. יש לנו בעמותה דור שני, שלישי וגם רביעי ולאחר שאנחנו לא נהיה פה, הם ימשיכו את הסיפור". בן אור אלמנה, היא אמא לארבעה ילדים, ויש לה תשעה נכדים ושישה נינים. "המשפחה שלי זו הנקמה הכי גדולה שלי בנאצים", היא מסכמת.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה