אבל כבד: בסוף השבוע האחרון הלכה לעולמה תושבת רעננה תקוה נורי. נורי ז"ל, אם שכולה ופעילה קהילתית בעיר, נפטרה ביום שישי ונטמנה סמוך לחלקה הצבאית בעיר בה קבור בנה בנימין נורי ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בשיחה עם צומת השרון רעננה, סיפרו בנה הרצל ונכדתה ענבל, שאף נקראת על שמה, על האם והסבתא שהייתה תקוה ז"ל. "היא הייתה אישה מיוחדת במינה" אומר הרצל.
תקוה ובעלה ג'לל זכרם לברכה, עלו לארץ מאיראן והשתכנו במעברות של רעננה. השניים, שהיו אנשים ציוניים ואוהבי ארץ ישראל, החליטו לקרוא לשלושת בניהם שנולדו בארץ, אחים לבתם הבכורה מינה, בשמות המחייבים: בנימין, הרצל וזאב. "אמא גידלה אותנו בזעת אפה", מציין הרצל, "היא עבדה במשק בית, דאגה שלא יחסר לנו דבר ושתמיד נהיה מצוחצחים, מסודרים ונקיים. היא חינכה אותנו למופת ולמשפחתיות וגם בנשימותיה האחרונות ביקשה שנשמור זה על זה. הלוואי שנמשיך בדרכה".
כאמור הבן הגדול מבין השלושה, בנימין ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים. "המלחמה פרצה ממש בחופשת השחרור שלו", מסבירה ענבל. "סבתא חיה וכאבה את השכול בכל יום מחדש ואף יצרה בביתה קיר הנצחה מדהים, עם תמונות ויצירות פרי עבודתה". ענבל מציינת עוד כי כל הנכדים הראשונים שנולדו לאחים, נקראו על שמו של האח שנפל: "הבן של מינה הוא בני עוז, אחי הוא בני והבן של זאב הוא בן. גדלנו במשפחה שכולה, השכול תמיד היה פה וליווה אותנו, אבל סבתא הייתה אשת עבודה ותמיד העסיקה את עצמה – אם זה כשעבדה בחדר האוכל של בית חולים לוינשטיין וגם לאחר שיצאה לפנסיה".
קיר ההנצחה לבנימין ז"ל
הרצל וענבל מספרים על אישה שהייתה אהובה על כל מכריה, מארחת למופת ובשלנית מצוינת: "כל יום שישי הייתי מתייצב אצל אמא", נזכר הרצל, "אוי ואבוי אם לא הייתי בא לאכול – היא הייתה מכינה לי קופסאות עם אוכל ורק ביקשה להחזיר לה את הקופסאות ריקות. את הקציצות המדהימות שלה אף אחת מבנות המשפחה לא הצליחה לחקות. כל שישי הייתי מקבל קופסת קציצות, 4-5 קציצות היו מתחסלות כבר בדרך הביתה", הוא אומר בחיוך, וענבל בתו מוסיפה: "סבתא ממה הייתה סבתא מפנקת. כל מי שהיה מגיע אליה – נכדים, נינים ובכלל, תמיד נתנה מכל הלב. היה לה לב ענק".
כשיצאה לגמלאות, התמקדה תקוה נורי ז"ל ביצירה ונהגה לבלות במועדון הקשישים הסמוך לביתה. "לפני כחצי שנה אבא נפטר", אומר הרצל, "מאז בעצם חלה התדרדרות במצבה הבריאותי. היא הייתה מאושפזת בחודשים האחרונים, ביום ראשון שעבר שוחררה לביתה ובשישי נפטרה. אני זוכר שהסתכלתי עליה בבית החולים, על הידיים שלה שעשו כל כך הרבה בחייה ועל פניה האהובות כל כך. היא הייתה אישה נדירה. אומרים שצדיקים נפטרים ביום שישי ושאין להספיד אותם כי הם עולים ישר לגן עדן".
גם ראש העירייה, חיים ברוידא, שתקוה נורי ז"ל הייתה האומנת שלו בילדותו, ספד לה: "בצהרי היום נפרדנו לעולמים מתקוה נורי. מעטים יודעים את הקשר העמוק שהיה בינינו, משחר ילדותי. הורי נדרשו לעסוק לפרנסתם, ותקוה הייתה מקדמת פני מבית הספר עם ארוחת צהרים חמה, והמון אהבה. אישה אצילית הייתה תקוה. דעתנית, עם כבוד עצמי. רק הקרובים לה ידעו את הצער הגדול, הבלתי ניתן לריפוי, שנשאה בתוכה בכל מקום. הכאב על נפילתו של בכורה. בני, בנימין. חייל חטיבת גולני, שלחם ב- 22 באוקטובר 1973, באחד הקרבות העקובים מדם בתולדות המדינה. כיבוש החרמון. בני לא חזר משם חי"
"לפני מספר חודשים, בימי האבל על מותו של בעלה ג'לל, ישבנו תקוה ואני בניחום ואחזנו ידיים. תקוה הייתה צלולה, חברמנית, בשילוב של יופי חיצוני ויופי פנימי. מי יכול היה לשער. היום נקברה לצד בעלה, בבית העלמין הישן ברעננה. מרחק של עשרים מטרים מהחלקה הצבאית בו טמון בנה בנימין נורי. הרצל, זאב ומינה, כואב את כאבכם".
תקוה נורי ז"ל, הותירה אחריה, בת ושני בנים, 12 נכדים ו-20 נינים.
מערכת צומת השרון משתתפת בצער המשפחה.
יהיה זכרה ברוך.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
משה האחיין של דודה תקוה
תקוה דודתי היקרה המאירה פנים לכל אדם אהבה מאוד את ה' ותורתנו הקדושה מכבדת ת"ח .דאגה את כאב הזולת ,שמחה בשמחת האחר , הכל כאילו זה לה בעצמה .מי יתן תמורתה לב גדול לכל נצרך . נותנת עצות מחכימות לאין ערוך .בלה המוות לנצח ומחה ה' דימעה מעל כל פנים אמן