"אני מסתכלת במראה ורואה את לירי מרוב שאנחנו דומות. אני לא מצליחה לנשום" | ראיון מצמרר עם שי אלבג

קשה להאמין, אבל בעוד יומיים, נספור כאן כבר חצי שנה לטבח ה-7 באוקטובר, ו-134 חטופות וחטופים עדיין נמצאים בשבי ברצועת עזה, אצל מחבלי החמאס המתועבים. אלו פנים שכולנו כבר מכירים, וכולנו מזדהים עם הכאב של המשפחות. לירי אלבג בת ה-19 הגיעה לעוטף ימים בודדים  בלבד לפני שנחטפה לרצועת עזה. בבית המשפחה במושב ירחיב שבשרון מחכים לחזרתה בציפייה גדולה ההורים אלי ושירה, האחיות רוני (25) ושי (23) והאח גיא (15).

ביום שלישי השבוע השתתפו בנות המשפחה בדיון הקשה שנערך בוועדה למען קידום האישה בכנסת, יחד עם בנות משפחותיהן של הנשים הנמצאות בשבי החמאס. נציגות המשפחות קיימו מיצג שבו היו לבושות בלבוש שבו נחטפו יקירותיהן. האם שירה והאחיות רוני ושי לבשו את הסוויטשירט המפורסם בצבע התכלת, איתו מצולמת לירי בשבי החמאס. במהלך הדיון אמרה שירה: "היא בגיהנום, מישהו מבין מה זה להיות בגיהנום? הבנות שלנו חוות סבל יום יומי ונפגעות בגוף ובנפש. לירי שלי הייתה שפחה בבתים של עזתים. היא ניקתה, בישלה ולא יכלה לאכול. היא הייתה צריכה לשחק עם הילדים ועשתה הרבה דברים לא נעימים שהשפילו אותה. הן עוברות אונס יום יומי ואתם מתעלמים. אני שומעת אותה צועקת לי 'אמא תצילי אותי אמא' אני רוצה למות שם. אתם שותקים ויוצאים לפגרה לתפארת מדינת ישראל".

לירי (מימין), שי, רוני וגיא אלבג. צילום פרטי

בשיחה מצמררת מתארת האחות שי את הכאב, הגעגועים ללירי, את הטלטלה שעברה ועוברת המשפחה, שעד לפני חצי שנה הייתה משפחה מאושרת. "מרגיש לי שלא היו לנו חיים לפני", אומרת שי. "אני מרגישה שזה כל החיים שלי. ממשפחה שלמה הפכנו למשפחה שלא עושה ארוחות שישי כי אנחנו לא מסוגלים לשבת בשולחן בלי לירי. זה שובר אותנו שהיא לא נמצאת. זאת לא המשפחה שאני מכירה, זה כל הזמן לראות את הכאב בעיניים של ההורים שלי, כשאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לעזור להם. ההורים שלי לא חזרו לעבוד, רוני סטודנטית שאין לה שגרה של לימודים. לי היה כרטיס טיסה ב-1 בנובמבר לסרי לנקה וכמובן שביטלתי את הטיול. לי וללירי היה תכנון להיפגש מתישהו בעתיד ביפן. היחיד שאיכשהו בשגרה הוא גיא, תלמיד בכיתה ט' ומתחרה בקרטינג".

שי, איזה מסר היה חשוב לכן להעביר בדיון בכנסת?
"דרשנו, משפחות הנשים החטופות, לקיים דיון חירום. בעיקר בעקבות העדויות המזעזעות והאמיצות של עמית סוסנה. אי אפשר להישאר אדישים למה שהיא מספרת, ואי אפשר להשאיר את הבנות שם עוד דקה. בכל דקה לירי שלי יכולה לעבור עוד משהו. ואנחנו נזכיר את זה יום יום למי שצריך. התלבשנו כמו שלירי הייתה ביום החטיפה, התמונה של לירי בדיילי מייל זעזעה את העולם. אבל זו לא תמונה, זה המציאות שלה".

האמנתם בחלום הכי שחור שתגיעו לחצי שנה בלי לירי?
"ממש לא. אני זוכרת שבימים הראשונים אמרנו שזה ייקח גג חודש וכולם חוזרים. אבא אמר שזה ייקח לפחות שלושה ארבעה חודשים וכעסנו עליו, אמרנו לו שלא יגיד את זה. לא האמנו שכל כך הרבה חטופים יישארו שם כל כך הרבה זמן. היום אני יודעת שהלוואי ואבא היה צודק. זה לא נתפס שהגענו לחצי שנה. לא חושבת שגם לירי חשבה שייקח כל כך הרבה זמן".

את מרגישה שהציבור פחות עסוק בכך ככל שעובר הזמן?
"מרגיש לי שמשפחות החטופים והחטופות חושבים ומתעסקים בזה, אבל לא כולם. זה נהיה כמו שגרה אצל רבים ואצלנו השגרה היא רק לנסות להחזיר את לירי. היום אני קמה בבוקר ויודעת שיש לי פגישות, הולכת לכנסת או מתראיינת. מדברים עם כל בן אדם אפשרי, טסים לכל מקום בעולם, הייתי באו"ם כבר פעמיים, בצלב האדום, וכמה פעמים בכנסת. כל הזמן חושבים מה אפשר עוד לעשות".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

כשאת שומעת את העדויות על מה שהנשים עוברות שם, למה זה גורם לך כאישה וכאחותה של לירי?
"זה קשה מאוד ואני לא הצלחתי לקרוא את כל העדות של עמית סוסנה שהיא גיבורה כי היא עושה זאת למען הבנות שנותרו שם שכנראה חוות את זה יום יום. קשה לי לחשוב על זה וכואב לי שאחותי הקטנה שם ואני לא יכולה לעזור לה ולא יכולה להגן עליה ולכן קשה לי להיכנס לזה, אם כי מצד שני אי אפשר להתעלם מזה".

עד כמה קשים הגעגועים?
"וואו. מאוד. כל דבר מזכיר לי אותה. אני לא מצליחה לנשום מרוב געגוע. הלב שלי כואב יום יום מאז שהיא שם. כל דבר מזכיר אותה. אני מסתכלת במראה ורואה את לירי מרוב שאנחנו דומות. היינו חולקות הכל, בגדים, מנות במסעדה. אין יום שלא ישבנו ביחד. כל דבר מזכיר אותה וגורם לגעגוע בלתי נסבל. כל יום אני כותבת לה יומן כזה כדי שהיא לא תפספס כלום כשתחזור. כותבת לה איך אני מרגישה היום ומה עשינו בשבילה. זה התחיל בפתקים בטלפון ועברתי למחברת. זה גם שומר עליי שאני מתעדת לה הכל ויודעת שעשיתי כל מה שאני יכולה לעשות בשבילה".

בשבוע שעבר פורסמה תמונה של חדר בו לירי שהתה בעזה. מה זה עשה לכם?
"זאת תמונה שנחשפנו אליה כבר לפני חודשיים ורק עכשיו אישרו לנו לפרסם אותה. היא הייתה שם בימים הראשונים של השבי. מצד אחד בא לי לדעת כל דבר שלירי עוברת שם אבל מצד שני קשה לדעת שהיא הייתה בחדר של ילדות אצל משפחה של משתפי פעולה עם החמאס. מאז היא עברה לפחות עוד חמישה בתים וחטופים שחזרו ראו אותה אז במנהרות. בתמונות שפורסמו בעיתון מיום החטיפה לא זיהיתי אותה, היה לה פחד בפנים והיא הייתה חיוורת מאוד".

שירה אלבג ובנותיה שי ולירי (משמאל). צילום פרטי

החרפת המאבק וחסימת הכבישים עושה טוב להחזרת החטופים? איפה אתם בעניין של התגברות המחאה?
"יש חילוקי דעות בין משפחות החטופים על אופן המאבק והמחאה. רק הזמן יגיד אם זה נכון או לא. קשה עכשיו לדעת איך זה ישפיע. אנחנו חושבים שצריך לעורר את המדינה להפגנות אבל רק בשביל החזרת החטופים ולא בשביל הפלת ממשלה והליכה לבחירות כי זה יגרום לדחייה בחזרתם. לא חושבת שזה הזמן להתעסק בבחירות. אנחנו רק רוצים את לירי בבית. אנחנו רוצים שיעשו הכל כדי להחזיר אותם. אומרים שעושים הכל אבל זה לא מרגיש ככה. אנחנו מדינה עם כוח ולכן לא ברור איך אפשר להשאיר חטופים חצי שנה בשבי. אני רוצה שביבי יעשה הכל ולא ימשוך את הזמן. שלא יהיה להם אינטרס להשאיר אותם שם כי אולי זה ימשוך ככה את הקדנציה שלו".

קשה לכם עם החשיפה התקשורתית?
"הפכנו להיות ידועים בעל כורחנו ותאמין לי שאני רק אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי ולראות את לירי בבית. חשוב לי שלא ישכחו אותם בשבי. אומרים לי להיות חזקה ואני אומרת שאחותי היא זו שצריכה להיות חזקה כי היא עוברת את הדבר הנורא מכל. אני קמה בבוקר בשבילה ועושה הכל בשבילה. אהפוך כל מה שצריך בשבילה. אנחנו יודעים שהיא עוברת את הדבר הנורא מכל ולכן נהיה הכי חזקים בשבילה, כדי להוציא אותה מהגיהנום הזה".

אתם אופטימיים?
"לי יש הרגשה בלב שהיא חוזרת הביתה בחיים. אנחנו מאמינים שהיא תחזור למרות שזה קשה מאוד לחשוב מתי הסיוט הזה ייגמר כבר".