הטור של ליאת קמחי

היו לי הרבה תוכניות לשבת הראשונה שאחרי הסגר. בסוף לא הצלחתי לקום מהמיטה

סדר יום כבר מזמן לא קיים. הלו"ז שלי נראה כמו לו"ז של ארבע נשים שונות. וכל הזמן הזה אני מריצה לעצמי בראש, מה אני מפספסת? מה שכחתי לעשות?

גורם קיצוני אחד בקבוצת וואטסאפ שאני חברה בה, הצליח בקלות לגרום לפילוג בין החברים. המחנאות שנוצרה היתה כל כך חזקה, שנותרה גם אחרי שעזב. מזכיר לכם משהו?

ללמידה מרחוק יש הרבה פוטנציאל, אבל הדרך שבה משרד החינוך מיישם אותה מכניסה הרבה מאוד כעסים ומתחים לסיר הלחץ של התא המשפחתי. אנחנו פשוט כורעים תחת הנטל ולאף אחד לא אכפת

אני מתגעגעת לברי סחרוף, לקרן פלס, לאהוד בנאי, לשבת קרוב אל הבמה בהצגות ולהתפוצץ מצחוק בסטנדאפ. תרבות היא לא מותרות. היא המהות

אולי ננסה להיות טיפה יותר חומלים איש אל רעהו ולבוא קצת פחות בטענות אל "אלו שלא שומרים על ההנחיות", או "הטיפשים שלא מבינים שהפוליטיקאים משחקים בהם" או "שלא שמים מסיכה גם על האף"

אם ההחלטות השרירותיות הללו לא יפסקו בהקדם יגדל כאן דור מסכים קיצוני הרבה יותר מזה שלפניו, דור מטומטם, מאותגר חברתית שאפילו לא יודע ליצור קשר עין בשיחה פנים מול פנים

אני כמובן בעד כל מחאה נגד תרבות האונס, אבל במקרה הזה אני חושבת שיש כאן גם מקום לעצור, להתבונן בסיטואציה ולבחון אותה

30 הורים השתתפו השבוע באסיפה בזום. וכמה אבות היו שם? שניים

קיבלתי השבוע מכתב מעצמי של השנה שעברה. מה התממש מרשימת התוכניות? כלום

משרד חינוך יקר, אלו הדברים שכבר היום אני מזהה את הצורך אליהם כמו אוויר לנשימה. אלו שיעורים לחיים, ואפשר להעביר אותם גם בזום

אם אתם מכירים אנשים בבידוד דעו לכם שכל תשומת לב קטנה יכולה לשפר משמעותית את התחושה שלהם. מנסיון

ניסיונות לתכנן חופשת קיץ בזמן שהקורונה משתוללת חשפו את האמת המרה: הכל מפוצץ באנשים או בווירוסים או בשניהם יחד. אולי נסתובב קצת בשכונה

לא יתכן שבפורום משמעותי כל כך כמו קבינט הקורונה יודרו רגליהן של נשים. במקום תשובות סתומות הלקוחות משיעורי זהירות בדרכים אפשר פשוט להגיד "טעינו"

הנוכחות הפיזית של אנשים אחרים בחיי כה דלה שלא נותר לי למה או למי להשוות. לא מראה חיצוני, לא רכוש, לא חופשות ולא בילויים. רשימת המשאלות שלי כרגע עומדת על קולפן, שנשבר בשבוע שעבר

לא משנה אם השמעתם עוד פליטת פה מטומטמת שמעידה על חוסר הבנה של הציבור. לא משנה אם שוב הצטלמתם מפרים את ההנחיות של עצמכם. לא משנה אם פיניתם מאהל מחאה כזה או הפגנה אחרת. אתם לא תישארו שם לנצח

בעוד שלילדים יש קרוב ל-80 ימי חופש בשנה, לנו, ההורים, יש ביחד קרוב ל-30. לא משנה מה החישוב המתמטי שנעשה, המציאות הזו בלתי אפשרית

זו היתה שנה של מדידות חום בבקרים, של שימוש אובססיבי באלכוג'ל, של למידה מרחוק, של ריחוק חברתי. או כמו שהבן שלי סיכם: "כיף"