"אני מתרגשת אבל כל החיים שלי הם רווי התרגשות וכאב. אני צריכה כבר להשלים עם זה אבל זה תמיד קשה. ככל שהזמן חולף זה תמיד יותר קשה והגעגוע תמיד יותר גדול. החוסר הוא כל כך ענק שכל מילה שאומר לא תוכל לתאר זאת". כך אמרה לצומת השרון תושבת הרצליה שושנה שפירא, אלמנתו של מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא שנרצח באולימפיאדת מינכן, לקראת הטקס בשבוע שעבר שבו הנציחה עיריית הרצליה את שמו של בעלה המנוח כשחנכה גינת כושר בפינת הרחובות הסדנאות והמנופים בהרצליה פיתוח.
הטקס התקיים ביום חמישי שעבר (5 בספטמבר), המועד בו נרצחו י"א הספורטאים, המאמנים והשופטים באולימפיאדת מינכן ב-1972, על ידי ארגון הטרור ספטמבר השחור. שפירא היה מאמנה של האתלטית הידועה אסתר רוֹט-שחמורוב, שאותה החל לאמן כשהיתה בת 14. כבר בשנת 1970 היא זכתה במדליית זהב באליפות אסיה שנערכה בבנגקוק ובאולימפיאדת מינכן 1972 היא עלתה לחצי הגמר בריצת 100 מטר וריצת חצי הגמר ב-100 מטר משוכות.
"לפני כשנה ידיד המשפחה וחבר טוב של בעלי דחף אותי לפנות לראש עיריית הרצליה בבקשה להנציח את עמיצור", מספרת האלמנה שושנה, "כתבתי לו מכתב ומיד נעניתי בחיוב. הוא לא הכיר אותי והוא רק ידע שאני אשתו של עמיצור ושאני תושבת העיר. זה מראה לי שלראש העיר יש אמפתיה והבנה לרגשותיהם של משפחות שכולות. אני מאוד מעריכה ומוקירה את זה. אני מתגוררת בהרצליה כמעט 50 שנה ומכאן יצא עמיצור לאולימפיאדה במינכן. לכן חשבתי שיהיה ראוי להנציח אותו בהרצליה. פניתי לפני שנים לראשת העיר הקודמת בעניין ההנצחה ולא יצא מזה כלום. נפגעתי וזה העליב אותי מאוד. זה אדם שנתן מעצמו ומחייו והקריב את עצמו למען החינוך לספורט במדינת ישראל. הוא היה אדם משכמו ומעלה. הוא היה מורה שאין דומה לו מבחינת הנתינה, הידע, היושר וההגינות והאהבה לתלמיד. המון חברים אומרים את זה עליו".
שפירא נולד ב-1932 בתל אביב ובשנות ה-50 היה אצן. ב-1952 הוסמך כמורה לחינוך גופני והחל לעבוד כמורה לחינוך גופני ברמת גן ולאחר מכן בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בד בבד עם התפתחותו כמאמן אתלטיקה קלה, החל לשמש כמורה לאתלטיקה קלה ולכדוריד במדרשה למורים לחינוך גופני במכון וינגייט. עמיצור אימן אתלטיקה קלה באגודת הפועל תל אביב באצטדיון המכבייה הישן ונחשב לאחד המאמנים החשובים ביותר באתלטיקה הקלה הישראלית. חניכיו הגיעו להישגים רבים והוא זכה למעמד מוערך בתחום החינוך הגופני. חניכיו הבולטים היו שלמה ניצני, מרים סידרנסקי, אילנה גרבורג, קלרה פלום, ציון חצרוני והידועה מכולם, אסתר רוט-שחמורוב, עמה נסע לאולימפיאדת מינכן כמאמנה האישי. עמיצור ליווה את נבחרות ישראל כמאמן לאומי במפעלים ותחרויות בינלאומיות רבות וכמאמן אולימפי באולימפיאדת טוקיו 1964. הוא שימש זמן רב רכז האתלטיקה הקלה בבית הספר למאמנים במכון וינגייט ובמסגרתו הכשיר מאמנים רבים בתחום זה. שפירא השאיר אחריו אישה, שושנה, וארבעה ילדים, אייל ועוז מנישואיו הקודמים, ושי ושירלי מנישואיו לשושנה.
בשנת 1974 התפרסם הספר "אתלטיקה קלה בבית הספר – פרקים מעיזבונו של מורה מאמן", ספר הדרכה מפורט על הוראת אתלטיקה קלה בבתי ספר שהתבסס על עיזבונו הספרותי מקצועי של עמיצור, שתכנן לכתוב ספר מקיף בנושא זה. בנו שי פעל להנציח את שמו של אביו ולפני כחמש שנים נקרא האצטדיון של קצרין על שמו. כשנה לאחר מותו של עמיצור מכון וינגייט החל לקיים מרוץ שדה על שמו שמתקיים עד היום כל שנה בוינגייט. שמו מונצח יחד עם הספורטאים האחרים שנרצחו באולימפיאדה במינכן 72' בהרבה מקומות בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון לזכרם שנחנך בכפר האולימפי במינכן לפני כשנתיים.
שושנה מספרת בהתרגשות כיצד הכירה את עמיצור ז"ל. "היה לי מזל להכיר אדם כזה גדול כמו עמיצור. אני כל הזמן גאה בעצמי שהיה לי מזל אבל קצר מדי. התגייסתי לצה"ל ושירתתי בדרום וכבת יחידה להורים ניצולי שואה ביקשתי לעבור לבסיס שקרוב יותר לגבעתיים, ותוך מספר שבועות הועברתי לבסיס במרכז הארץ. נכנסתי לחדר ביום בראשון כולי מבוישת וחסרת ביטחון. ביום הראשון שרגליי דורכות במפתן המשרד נכנס בחור יפיפה בלונדיני במדים, קצין בדרגת סגן. הוא בדיוק עשה שם מילואים ועמד לסיים אותם עוד יומיים-שלושה. הוא אמר לי שלום ושאל מי אני ואני מספרת לו שבדיוק דרכתי במשרד פעם ראשונה. מאותו הרגע נרקם רומן והוא הזמין אותי להצטרף אליו לשולחן האוכל בחדר האוכל של הקצינים. הייתי אז בת 18.5 והוא היה בן 30, גרוש ואב לשניים. אחרי שבוע של היכרות הוא הציע לי נישואים. הוא היה עלם חמודות. עד היום הזה לא רואים דברים כאלה, אבל בעיקר הנפש, בעיקר הפנים שלו. היתה לו אישיות כריזמטית וצנועה אפילו שהוא זה עתה חזר מאולימפיאדת 64 ביפן. הרגשתי שנפלתי לאדם הנכון. היה לי ממש מזל. גם ביקשתי לעבור בסיס וקיבלתי ופתאום אני גם מקבלת גם חתן. הכרנו ב-65 והתחתנו באותה השנה. אי אפשר להיגמל מאדם כזה שהעשיר את עולמי בערכים, באיכויות ובעבודה קשה. אמנם חייתי רק שבע שנים עם עמיצור אבל הן היו שנים טעונות ומלאות וכל כך הרבה למדתי מהאדם הזה שעשר אוניברסיטאות ובתי מדרש למורים לא היו יכולים לתת את הדומה החיה שהיתה לי ואיתי. יכול להיות זאת הסיבה שעצרה אותי מלהמשיך ולהתמסד. חיפשתי את האחד והיחיד שהיה לי פעם וזה היה הוא".
שירלי שפירא, בתו של עמיצור, אמרה לצומת השרון: "זה מאוד מרגש ואנחנו ממש מתרגשים ומוקירים לראש העיר תודה. אנחנו מעריכים את זה מאוד שזה יצא לפועל ותהיה סופסוף לאבא פינה שמשקפת את הספורט שאבא כל אהב וזה היה כל חייו ושהוא נתן הכל בשבילו. הפינה הזאת תמיד תזכיר לנו אותו. כשאבא נרצח אני הייתי בת חמישה חודשים אז לצערי לא הכרתי אותו אלא רק מסיפורים. זה קשה, ככל שהזמן עובר אומרים שזה מרפא אבל זה בכלל לא, זה רק יותר קשה. בכל פעם שיש מאורעות טובים ופחות טובים אבא תמיד איתנו ואנחנו כואבים כל הזמן. זה השפיע עלינו כל השנים אפילו שאבא היווה תמיד גאווה. מאוד קשה לגדול ללא אב. אח שלי שי היה בן חמש כשזה קרה והוא עד היום זוכר את הבוקר שאבא יצא לאולימפיאדה ונופף לנו לשלום. הוא אומר שהוא לא ישכח את היום הזה לעולם. יש לי ילד בן 3.5 ואמרתי לו שהיום שלפני 47 שנה זה קרה אז הוא נישק את התמונה של סבא שלו. אני עוסקת בפסיכותרפיה והוא כל הזמן איתי, בקליניקה שלי, בבית שלי ואצל אמא. הוא היה אדם מדהים. אני שומעת את זה ממורים שלימדו אותי וממרצים באוניברסיטה. סיפר לי אחד המרצים בוינגייט שעלה מדרום אמריקה ורק אבא תמיד חייך אליו והסביר לו פנים ועזר לו בקשיי הקליטה".
שירלי מספרת כי הספורט עובר בדם במשפחה. היא היתה בכיתת ספורט בתור נערה והשתתפה בתחרויות באתלטיקה קלה וריצות בינוניות 400-300 מטר וכיום היא מתאמנת חמש פעמים בשבוע בריצות וספינינג. "ריצות זה החיבור שלי לאבא", היא אומרת, "אחי עוז הקים את אגודת עמיצור וכל השנים הוא אימן ספורטאים. היום הוא מאמן גם בבתי ספר בכפר סבא וגם רכיבה טיפולית על סוסים. בנו של אחי שי, מייקי הוא אצן וכיום משרת ביחידה מובחרת בצה"ל. בנו של אחי אייל גם מתאמן ומאמן בחדרי כושר ועובד גם בתור מאמן אישי".
תגובות