הצלילים של יוון, האכזבה מישראל והלקוח הכי גדול שלו, יהודה פוליקר: ראיון עם שוקי בוזוקי

גם שוקי קלונימוס, שוקי בוזוקי בשבילכם, מי שמייצר מאז שנת 1991 בחצר ביתו שבהרצליה בוזוקים וגיטרות נהדרים במקצועיות ומסירות אין קץ, בהם גם לטובי נגני הבוזוקי בארץ, נפגע מהקורונה. קשה לו, בגלל שהנגנים והאמנים יושבים בבית וכרגע חוסכים כל שקל ואפילו לא מביאים את הכלים שלהם לטיפול. המפורסם שבהם הוא יהודה פוליקר הגדול שנהג להופיע בפני אלפים מידי שבוע עם הבוזוקי שאותו ייצר לו במיוחד בהזמנה אישית. אפילו שיש לו עוד אחד או שניים, כאלה שקנה בחו"ל, הוא עדיין מחובר יותר מכל לבוזוקי הישראלי של קלונימוס.

"אנשים לא מוציאים כסף וזה מובן", אומר קלונימוס בראיון לצומת השרון, "אין ספק שזה יותר קשה גם עבורי. אבל לא רק אני נפגע, כל חנויות המוזיקה נפגעות. אנשים קבעו עבודה לחצי שנה קדימה ופתאום סגרו להם את הכל. הם אפילו לא מקבלים את ה-4-3 אלף שקל מהמדינה כי הרוויחו סכום מסוים כל השנה. זה אבסורד. אני מכיר אנשים כאלה שאין להם עכשיו שקל. אנשים מדברים איתי, מתקשים להתקיים. יהיה פה פיצוץ במדינה. יש פה אנשים שלא יודעים איך להמשיך מחר. למרות שהחזירו את ההופעות עד 250 איש, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה".

ומה איתך?

"למרות שיש פחות עבודה אני עובד, מייצר, בונה. יש לי מזל שאני עוד יכול לבנות. בונה ושם בצד. הצלחתי בזמן הזה גם לשפץ את חדר העבודה שלי ולתקן כלים, דברים שהזנחתי שנים. השחזתי את כל הכלים שלי פיקס במשך שבוע. היה זמן אז אמרתי 'יאללה'".

ואיך הפרנסה בתקופה הזאת?

"אני מסתדר. יש לי אישה שברוך השם עובדת. לא יצאה לחל"ת".

חפלה עד הבוקר בהרים של יוון

קלונימוס, בן 63, נשוי לסמדר ולהם שלושה בנים. הם גרים בנווה עמל בהרצליה. הוא נולד ביוון וכשאביו נפטר עלה בגיל שבע עם אמו ואחותו לישראל. "לנגן התחלתי בגיל 16", הוא מספר, "התחלתי לנגן מאהבה למוזיקת רוק, לד זפלין וכל הלהקות של פעם. היינו חבורה בשכונה בחליסה, בחיפה. חצי מהשכונה היו פושעים וחצי פריקים. היה לי חבר שקיבל גיטרה והיינו הולכים ומנגנים אצלו. מכיוון שלא היה כסף, גיטרה קיבלתי רק בגיל 18 מאיזו ידידה. לא ידענו אז אקורדים. היינו מאזינים לתקליטים ומנסים לחקות את הנגינה. הייתה לנו גם להקה בצבא. שירתי ביחידת בקרה בסיני. מצאתי כמה חברה שמנגנים. היו תופים וגיטרה בס וגיטרה חשמלית ואני החלטתי שאני אהיה הזמר. עשינו דברים מקוריים שלנו והופענו ביחידה בפורים ובאירועים אחרים. יום אחד אפילו שלום חנוך בא וראה אותי מופיע. הוא הופיע לפני זה בהופעה גדולה באולם ביחידה ואז הוא פתאום נכנס למועדון בפורים. קיבלתי את השוק של החיים שלי".

אחרי הצבא נסע לטייל בעולם בתקופה שטיול אחרי צבא היה פחות נהוג. ביקר עם חברים בהולנד ובגרמניה. "אני מוצא את עצמי יושב בגרמניה עם נשמה חשוכה", הוא מספר, "אמרתי לעצמי 'מה אני עושה במקום הזה? אני חייב שמש'. טאק, נסעתי ליוון. גרתי באיזה כפר בהרים, מקום מדהים. ומאז התאהבתי. עבדתי בקטיף ענבים, בחממות פלפלים ומכרתי תכשיטי רחוב. הייתי פריק עם עגילים, שיערות ותרמיל. הייתי עובד אולי יום בשבוע וכל שאר הזמן הייתי מסתלבט. אם הייתי זקוק לקצת כסף סבתא שלי באתונה היתה מביאה לי כמה לירות לשכירות. המדינה הזאת נכנסה לי לנשמה. כל החיים חיכיתי לרגע שאוכל להגיע אליה. ואז בכפר אתה מבין שאתה קשור שם כמו מקצות האצבעות. היופי של המדינה, האנשים, ההתנהגות שלהם, האוכל הטוב, זו מדינה מדהימה. אתה הולך פעם אחת ולא יכול שלא לחזור אליה. זה לא לנסוע לפריז ולומר הנה הייתי במגדל אייפל. ביוון אתה רוצה להישאר".

אחרי שהתחתן טס בשנת 1989 עם חבר נוסף ליוון. "היינו בני 30 בערך וברחנו מהנשים", הוא נזכר, "הגענו לאי בשם איקריה, על שם איקרוס, הבן של זאוס מלך האלים. חבר השכיר איזה בית בכפר ואיך שאנחנו מגיעים לשים את הדברים ראינו חבורה של אופנוענים. אמרו לי 'אנחנו הולכים איזה 17 קילומטר ליד הים לחפלה בוילה'. אמרתי 'יאללה הולכים'. מישהו נתן לי לסחוב גיטרה הגענו לבית בהרים, 300 מטר מעל הים. אנשים נכנסו לבוסתן והתחילו לבשל ולהוציא מאזטים. אחרי חצי שעה מגיע בחור גבוה על אופנוע עם בוזוקי. חבר שלי אומר לי 'מזלך, עכשיו תשמע מוזיקה'. אני קולט שהם לא נגנים גדולים, יודעים אולי 7-6 אקורדים ומנגנים הכל על סולם אחד, אבל מה, עשו חפלה עד הבוקר. קיבלתי סחרחורת. הלכתי לצד עם הגיטרה שנתנו לי. באה מישהי שאלה אותי 'מה, אתה לא מתבייש? מנגן ולא אומר לנו?".

מאז, כמו שהוא אומר, קיבל "דודה" (חשק) והתחיל לשמוע רק רמבטיקו, סגנון של מוזיקה יוונית. "התחלתי לרדוף אחרי המוזיקה הזאת", הוא אומר, "בנסיעה נוספת ליוון הזמנתי בוזוקי ממישהו. חזרתי לארץ והחלטתי לבנות כלי נגינה ובניתי כלי מסאדג' שקניתי בשוק הפשפשים. בהמשך בניתי בוזוקי שלושה מיתרים. שתבין, לא התעסקתי בנגרות אף פעם, אבל תמיד פירקתי את הגיטרות שלי לגורמים. מחליף מיתרים ומצחצח, מוציא את הברגים ומנקה. הייתי שיפוצניק באותה תקופה והיו לי את הידיים הטובות. אחר כך שוב טסתי ליוון ואמרתי אני רוצה לבנות בוזוקי. שלח אותי למישהו שמכר לי בטן ומכסים וכך זה התגלגל".

יושב בקיסריה ואומר "זה שלי"

איך הופכים תחביב לעסק? עם הרבה אהבה. "בהתחלה אתה חושב על זה כל היום", מסביר קלונימוס, "אתה נרדם עם זה בלילה ומתעורר עם זה בבוקר. שם אתה מתחיל להיבנות. זה לא עניין של כסף. עד היום זה לא כסף. אני מתפרנס מזה אבל אני לא איזה עשיר. בזמנו עבדתי בשיפוצים ובלילה השקעתי בבוזוקי, אפילו אם אם לא הייתי רואה מזה שקל. התחלתי להשקיע בכלים, לחפש הזדמנויות. תמיד חיפשתי את הזול ביותר. אין לי ספק שאם היה לי אז כסף הייתי קונה דברים פי ארבעה יותר טובים. אבל זו לא הנקודה. העבודה שלנו זה יד ועין. יכולים להיות לך כלי עבודה הכי משוכללים בעולם, אבל אם השכל והעין שלך לא עובדים טוב, זרוק את הכלים. יש נגרים שמנסים לבנות כלי נגינה אבל זה לא הולך להם. בגלל זה אני לא מחשבן לכל החברות האלה. גיטרות מרטין ב-23 אלף שקלים לא קונות אותי. לדעתי אין בהן יותר מדי. מצד שני, אתה רואה בונה גיטרות בעולם שרוצה 40 אלף דולר לגיטרה, כשב-10 אלף דולר אתה מקבל גיטרה מדויקת כמו שעון. אתה יודע מה הסוד הגדול של כלי הנגינה? עין, יד ואוזן. כשבכלי נגינה שאתה בונה יש את התחושה שהנגן מבקש. גיטרה, גם אם היא לא הגיטרה הכי יפה שיש, כל עוד הצליל שלה טוב בה יבחרו הנגנים".

שוקי קולינמוס. צילום דודי צ'רנובילסקי

ואז הוא גם התחבר עם אנשים שמנגנים. "התחברתי עם יוסי מזי ועמי מויאל. נגנים טובים", הוא מספר, "אתה מתערה בברנז'ה הזאת ונכנס פנימה. וככה אתה פתאום מוצא את עצמך עובד שנים. שומעים שעשית פה כלי טוב, פה נתת מתנה, ככה זה עובד. אתה יודע, ניסיתי לגלות ביוון איך בונים בוזוקי, אבל אף אחד לא מגלה. רק מהמחשבה הבנתי. אתה מנסה עוד כלי ועוד כלי ואומר פה זה הצליח ושם לא. וכל הזמן מתקרב לנקודה. יש לי תכונה טובה – יש לי מצלמה בראש. אני נכנס למקום ומצלם במוח. ראיתי איך בונים את הכלי מבחוץ אבל את הקרביים של הכלי אתה לא יכול לראות. וגם אם תראה זה לא יעזור לך. רוצה עוד סוד בבניית בוזוקי? כיוונים טונאליים. מכוונים את העצים כך שישמיעו טון מסוים. זה יסוד בבניית כינורות. בן אדם יכול לשבת שבועיים ולכוון עץ פנים של כלי נגינה".

מאיזה עץ בונים?

"אותו עץ של גיטרות. רוזווד, פוליסנדרים למיניהם. עץ אגוז, מייפל, פליים, תות צרפתי. יש לנו גם בארץ עץ מעולה שקוראים לו סיסם הודי שהוא מעין פוליסנדר הודי. יש את זה בארץ בכמויות. אפשר לעבוד גם עם אבוני (נקרא גם הָבְנֶה, א"א), העץ היקר בעולם. אי אפשר לקנות אותו באירופה בקובים אלא רק לפי משקל. מחירו יכול להגיע לסביבות ה-40 אלף יורו לקוב. בפנים אתה עובד עם אשוחים ועוד".

למי אתה מוכר?

"מהמפורסמים? מכרתי ליהודה פוליקר, לאריק כהן, לסטלוס".

יהודה פוליקר. צילום שלומי פינטו

ספר על ההיכרות עם יהודה.

"תראה, עד היום אני מתרגש מנגנים טובים, ובטח מתרגש כשיהודה מתקשר. אני לא יודע מה עובר לי בראש. הוא בא אלי פעם אחת ואמר לי 'תבנה לי כלי'. אמרתי לו 'אין בעיה, יהודה'".

והוא מבקש דברים ספציפיים? יושב ומסביר לך?

"יהודה הוא מאוד קפדן. הכל חשוב לו, אבל הכי חשוב לו שהיה צליל טוב, אחרת הוא לא היה מנגן עם הבוזוקי. הנוחות צריכה להיות טובה. יש לו עוד שני כלים אבל הוא מנגן על שלי. עד היום אני מטפל לו בגיטרה ובבוזוקי. עושה לו סט-אפים. משלמים לי ממשרד ההפקות".

אתה רואה את הבוזוקי שלך על הבמות?

"בטח, איזו שאלה, כל הזמן. אני יושב בקיסריה ואומר 'זה שלי'".

הקורונה חשפה את פרצופה של המדינה

קלונימוס מספר שהוא לא מוכר גיטרות בחו"ל. "אתה לא יכול למכור בוזוקי ליוונים. יודעים עלי שם ביוון גם בונים וגם נגנים, אבל למכור להם אתה לא יכול, במיוחד כשהמצב הכלכלי שלהם לא טוב. פה הבוזוקי יקר יותר".

כמה?

"בוזוקי בסיסי עולה כמה אלפי שקלים והיקר כבר במחיר של חמש ספרות. זה גם לוקח זמן. חצי שנה, שמונה חודשים. אתה הרי לא עובד על אחד. יש פה תיקון ושם תיקון. כל מיני דברים. אני בונה בצניעות. יש לי מקום קטן. זה הקטע והמוטו בחיים. לא מחפש את הפרסומים הגדולים".

אתה לא חולם להופיע בעצמך עם הבוזוקי?

"עד היום יש לי חלום לנגן ולהופיע. אני יושב עם חברים, נגני בוזוקי, ומנגן לפעמים. מנגנים בבוזוקי, בגיטרה ובבגלמה וגם על הדרך מרימים איזו כוסית. אני אוהב את הנגינה, אבל לא הייתי מפסיק לבנות בוזוקי. בחיים. גם אם תגיד לי עכשיו 'בוא אני אתן לך משכורת קבועה לכל החיים ותפסיק לבנות' – אומר לך לא רוצה. אני מוכן לבנות עם פחות כסף שתיתן לי. שתבין שכשיפוצניק הרווחתי יותר".

אתה תומך במאבק האמנים?

"אני לא יודע אם אני תומך במאבק. אני לא יודע מי צודק ומי לא. אבל אין ספק שהקורונה זה כלי שמשתמשים בו, אולי זו מדיניות כלל עולמית, לחגוג על האזרחים. מצד שאני אני לא יכול לומר שהאמנים צודקים. אני רק אומר שהלוואי שאחרי הקורונה שתעוף כל הממשלה המחורבנת הזאת. אני מסתכל על הילדים שלי ומפחד איך הם ימשיכו את החיים קדימה. הקורונה עשתה דבר אחד טוב – חשפה את הפרצוף של המדינה שלנו. הוא פתאום נגלה. מבחינת בריאות, מס הכנסה ומה מגיע לתושבים, הגיע יום הדין שצריכים לשלם וגם לא משלמים. אז מה אנחנו שווים כאזרחים? כלום לא שווים פה".

זה עצוב שאתה מרגיש ככה.

"אני שנים לא חי את ישראל ואני כבר לא יודע אם אני אוהב אותה. בין החברים הכל בסדר, אבל אחד כלפי השני בחוץ אנחנו חיות. גועל נפש. אין לנו מצפון ולא כלום. אנחנו לא רואים בעיניים אחד את השני. אם זה בכביש, בסופר, איפה שאתה הולך אנשים מסתכלים עליך כדי להגיד משהו לא טוב. הייתי קם בבוקר ויוצא מהבית ומתעצבן. אבל כשאני נוסע ליוון כאילו יורדת לי אבן מהלב. הנועם, התודה. אתה נכנס לחנות ואם תקנה או לא אותו יחס תקבל. אין מוסר במדינה. זה כואב. יש פה מדינה יפה בסך הכל, אבל נהייתה פה מדינה של דת וימניים. מה זה ימני ומה זה שמאלני? יושב דיקטטור שם למעלה שמזכיר לי את הקיסרים הרומאים ומשסה את האריות שלו בכולם. מי שולט עלינו, אלוהים אדירים".

אז למה לא עזבת ליוון?

"רק בגלל הילדים. אם לא הם אני מחר עוזב. אין לי מה לעשות פה. אנשים ביוון יש להם רבע ממה שיש לנו והם מחייכים. זה מה שאני רוצה".