הקשר המיוחד: המורה לערבית ממטרווסט והסופר הסורי

ד”ר אלון פרגמן, מורה לערבית בתיכון מור מטרווסט ברעננה, מרגיש שהוא עושה פועל מתוך תחושת שליחות. בעשור האחרון הוא עוסק בתרגום ספרים של סופרים מוסלמים מרחבי העולם, מערבית לעברית, ועושה זאת ללא תמורה ולעתים אף תוך כדי הוצאה כספית מכיסו, רק מתוך תשוקה ואמונה אמיתית שבעזרת המילים הכתובות, ניתן לגשר על הפערים.

“בשנים האחרונות אני לא סתם עוסק בספרות ערבית”, מספר פרגמן בן ה-53, “אלא בסופרים וכותבים, שהכתיבה שלהם היא לחימה למען זכויות אדם וביטוי בעולם הערבי. הכל התחיל ב-2012”, הוא ממשיך ומספר, “אז יצא קובץ של כחמישים סיפורים קצרים שאני תרגמתי, של הסופר הסורי זכריא תאמר – סופר שהקדיש את חייו למאבק בשלטון הסורי עד שנאלץ לעזוב את ארצו ולעבור לאנגליה. זה סופר שאני למדתי אותו בתואר הראשון שלי בערבית, משהו קרה לי כשקראתי את הסיפורים שלו. זה נגע בי, חלחל לתוכי, הטריף אותי. אין לי דרך להסביר. אפילו את הדוקטורט שלי כתבתי על הכתבים שלו. יותר מזה, בשנות ה-90, בתור מורה צעיר לערבית, כל היום הקשבתי לשפה ברדיו ובטלוויזיה, הייתי נוסע לנצרת וקונה ספרים ודיסקים, פתאום באיזו חנות ראיתי את כל הכתבים שלו. אמרתי לעצמי שאני חייב לקנות ולקרוא את כולם. זה החיבור שלי, ולא רק אליו, חיבור לתרבות של אנשים שמקדישים את חייהם לכתיבה למען זכויות אדם וחופש ביטוי. זה משהו שמאוד מדבר אליי”.

קובץ הסיפורים של הסופר הסורי היה הספר המתורגם הראשון שהוציא פרגמן, אבל הקשר עם תאמר התחיל עוד הרבה לפני כן, והוא סיפור מיוחד בפני עצמו. במשך שנים רבות, משנת 2002, עד לפני כשנה וחצי, במשך כ-16 שנים, פרגמן עבד מול תאמר, היה איתו בקשר, תרגם סיפורים שלו, אבל לא העיז לשוחח איתו. במשך שנים ארוכות הקשר ביניהם היה במיילים בלבד. רק לפני כשנה וחצי, העז פרגמן לראשונה להרים טלפון אל תאמר.

“הקשר התחיל עוד בתחילת שנות האלפיים, בדוקטורט שעשיתי”, מספר פרגמן. “פניתי אליו בתקופה הזו דרך חבר משותף מגרמניה. לאורך הקשר שלנו התחילה בינינו התכתבות במיילים. זה מאוד ריגש אותו שיש בחור ישראלי שמתעניין בספרות ובכתבים שלו. בהתחלה אפילו לא חלמתי שאני אתרגם אותו, זה משהו שקרה עם השנים”.
אתה זוכר איך הרגשת לאחר שיצרת איתו קשר, כשקיבלת ממנו תשובה ראשונה?
“וואו, אני התרגשתי בטירוף. התכתבנו בערבית כמובן, וכשראיתי בכותרת של המייל הראשון שלו שכתוב ‘אלון היקר’, ריגש אותי ממש, אין דברים כאלה. תשמע, זה אדם שעקבתי אחרי היצירות שלו המון זמן, יצירות שנגעו בי עמוקות”.

TR-G-C זכריא תאמר צילום מתוך עמוד הפייסבוק, זהות הצלם אינה ידועה

ומתי נפגשתם לראשונה?
“הקשר היה זמן רב דרך מיילים. הרגשתי נבוך מאוד להרים אליו טלפון ולדבר איתו, כאילו קטונתי. מי אני שארים טלפון לבן אדם הזה שאני כל כך מעריך ומעריץ אותו? העזתי להרים אליו טלפון רק לפני שנה, שנה וחצי, זה היה אחרי שתרגמתי ספרון דו לשוני שלו שנקרא ‘הילדים צוחקים’, שפורסם בערבית ועברית יחד. הספרון זכה למימון של מפעל הפיס והפך בישראל לרב מכר לילדים. אז החלטתי להרים אליו טלפון. אמרתי לעצמי שזה הזמן, הוא הרי בן 88, זה מסוג הדברים שעושים פעם בחיים. עשיתי הרבה תרגילי נשימה לפני השיחה הזאת, במהלכה ביקשתי להיפגש איתו. אמרתי לעצמי שבטח הוא קצת חושש. כל ה-BDS ויחסי הערבים-ישראלים, אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה. הוא אמר לי ‘אם אתה בלונדון, תדבר איתי’. אז אמרתי לאשתי ‘בואי נסע’. הגענו ללונדון, הרמתי לו טלפון. זה היה ממש כמו בסרטים, באיזשהו שלב הוא שלח לי הודעה פשוט לבוא אליו הביתה לאוקספורד. נסענו אליהם הביתה וישבנו כמה שעות, אירוח כיד המלך, הוא הכין קפה. פשוט ישבנו ודיברנו על הכל, על המורכבות הזאת של בן אדם שהחליט להקדיש את כל חייו, כל יום ביומו, בכתיבה, במלחמה כנגד התוקפנות של בשאר אסד. וכמה הוא נענש על זה. כבר שנים שהוא לא יכול לדבר עם בני המשפחה שלו, שנמצאים בסוריה. הוא משלם על זה מחיר כבד”.

פניות מסודן ולרמאללה

פרגמן לא ציפה לזה. אבל בשנה האחרונה הוא מקבל פניות רבות לתרגם יצירות של כותבים מוסלמים נוספים. “בשנה האחרונה זה צבר תאוצה”, הוא מספר. “כמובן שיש לזה קשר לעבודה שלי עם זכריא תאמר, אבל זה ממש התחיל להתגבר אחרי שתרגמתי ספר שנקרא ‘חוריה’, מקבץ סיפורים של נשים שעברו את האביב הערבי, מכל קצוות העולם, שנאבקות למען חירותן וזכויותיהן של נשים. זה משהו שמאוד נוגע ללבי והחלטתי שחשוב שאנחנו כאן בחברה הישראלית נדע על הדבר הזה. לצערי, רוב הזמן אנחנו רואים את החברה הערבית מהמקום של הסכסוך עם הפלסטינים, דרך ‘הפרחים בקנה’. אני חושב שצריך שנדע שקיימת גם ספרות וגם עולם שלם רגשי, אנושי ותרבותי, שמתקיים במחוזות האלה. לא הכל הוא דרך הפריזמה של הרובה והביטחון”.

מאיפה פנו אלייך?
“מכל מקום, אם זה מסודן, מעיראק, ממצרים. המון חבר’ה צעירים, כותבים וכותבות מהעולם הערבי שפונים אליי באופן פרטי, אנשים שלא יכולים להתייצב ולהגיד בריש גלי ‘אני רוצה שיתרגמו אותי לעברית’, בגלל כל החרמות והיחס של העולם הערבי אלינו, אבל הם כן מבינים שיש כאן אנשים בארץ שמאוד מתעניינים בספרות הערבית, וזאת הדרך להידברות, לגשר על הפערים, על המרחק התרבותי והגיאוגרפי. יש כאן בסיפורים שלהם איזשהו דיכוי. אנחנו, שאנחנו בני תרבויות אחרות, עמים אחרים ודתות אחרות, לרגע, במחוזות האלה של הספרות, אנחנו נפגשים באותו המקום – המחוזות של הרגש, הגעגוע והאהבה. בעיניי זה נורא חשוב”.

פנו אלייך מעזה או מהרשות הפלסטינית?
“אני עצמי פניתי למישהו. פניתי למורה מרמאללה, מאוד אהבתי סיפור שהוא כתב. פניתי אליו וביקשתי לתרגם אותו, והוא הסכים ושמח מאוד על היוזמה. אנחנו חברים בפייסבוק, מעת לעת אנחנו חולקים דברים משותפים שאנחנו אוהבים. אני עושה לו לייק, הוא עושה לי. תראה איך בדבר כזה פשוט, באהבה לספרות, פתאום כל המחסומים יורדים. אנחנו שני בני אדם אחרי הכל לא? לא הכל חייב להיות פוליטי. ספרות היא הדרך שלנו לגשר על הפערים”.

אלון פרגמן צילום עזרא לוי

עם חלק מהמדינות אין סכסוך.
“כשאני מדבר על פערים הם לאו דווקא פוליטיים. אנחנו אנשים שונים, גדלנו במקומות אחרים. כשאני מתרגם נשים באפריקה, המטרה היא להביא את הפרספקטיבה, את האמונות ואת הסיפור שלהן אלינו. הרי אנחנו שונים לחלוטין, אבל אנחנו עדיין אותם בני אדם, יש דברים שגדלנו עליהם כמו חופש ביטוי. כשאישה כותבת על אינוס, דיכוי ופגיעה פיזית, קשה לי כגבר, כבן אדם, לשמוע את זה, אבל זה הכרחי להפיץ את הסיפורים האלה, על הסבל, על הדיכוי, הכרחי לדעת ולהכיר. יש דברים שכולנו צריכים לעבוד למענם. אני גם איש חינוך, אני לא יכול להיות מצד אחד איש חינוך ומצד שני להגיד מה שהיה יהיה, ולטמון את הראש בחול. קורים סביבנו דברים איומים ונוראים במדינות שכנות ורחוקות, ויש צורך לשנות. והשינוי והחלחול לתודעה אצלי, מגיעים מעבודת התרגום”.

מרגיש בבית

מלבד הישגיו כמתרגם, לפרגמן גם עבר עשיר בחינוך: הוא בעל תואר שלישי בספרות ערבית, בעל ותק של עשרות שנים כמורה לערבית וכיהן בעבר כראש החוג לערבית במכללת בית ברל ואוניברסיטת בן גוריון. לתיכון מור מטרווסט, הגיע השנה ללמד בעקבות חברה למקצוע.

“למור מטרווסט הגעתי רק השנה”, הוא מספר. “במשך שנים רבות עבדתי באוניברסיטת בן גוריון, אך לאחר שהוחלט לצמצם את חוג הערבית, החלטתי לחפש משהו במרכז. פנתה אליי קולגה, חברה טובה שרצתה לצאת לחופשה ללא תשלום שלימדה במור מטרווסט ערבית. כבר שמעתי על בית הספר בעבר, מה שנקרא – שמו הולך לפניו. התחלתי ללמד השנה, והיא בינתיים החליטה להאריך את החופשה שלה בעוד שנה, ואני כבר מרגיש כאן בבית. אני אומר באמת, לא מהשפה אל החוץ. עבדתי בכל כך הרבה מוסדות, בכל כך הרבה בתי ספר, וכאן זה מאוד שונה. הערבית כאן מקבלת מקום מאוד יפה, אני בתחושה שאני הולך להישאר”.

יצא לך לשלב בין התרגום לבין עבודת החינוך?
“בוודאי. הרי זה מגיע מאותו המקום. אני זוכר שבאתי יום אחד לתיכון ‘מור מטרווסט’, ואיזה סופר עיראקי שאני בקשר יום יומי איתו, שלח לי טקסט שמתאר מה קורה לעם ולמדינה שלו מאז נפילת סדאם חוסיין – הוא סיפר על השכול, והכאב והטרגדיות שמתרחשות שם בכל יום. זה הפך לי את הבטן. הוא שלח לי טקסט קצר יחסית, לא מורכב מדי. אמרתי לתלמידים שלי – תקשיבו, הסופר העיראקי שאני בקשר יום יומי איתו, שלח לי טקסט שאני רוצה להקריא לכם. ורציתי להראות להם מה עובר על העיראקים, איך נראה סדר היום שלהם ותרגמנו אותו ביחד. עכשיו, בסוף שנת הלימודים, תלמיד אחד בכיתה אמר לי שהכמה דקות האלה שהקראתי בהן את הטקסט הזה, השפיעו עליו יותר מכל דבר אחר שעשיתי כל השנה. וזה הוואו. זאת ההשפעה. הוא אמר לי שהוא שומר את זה אצלו בזיכרון עד עכשיו. עכשיו אתה מבין למה אני עושה את זה?”.