מבית חולים מאיר למען פליטי המלחמה: ד"ר דניה טקגי (46), נשואה ואמא לשתי בנות, היא רופאת ילדים ברפואה דחופה בבית חולים מאיר בכפר סבא מזה 13 שנה. אבל שום דבר לא הכין אותה למסע ממנו שבה לאחרונה.
ד"ר טקגי חזרה מוורשה, בירת פולין, בסיום מסע של שבוע וחצי, בו נחלצה לסייע לפליטים יהודים אוקראינים שנמלטו מהתופת של המלחמה באוקראינה, כמו גם לאוקראינים הרבים שנסו על נפשם. המשלחת הרפואית לפולין כללה פרט לדניה, רופא נוסף ושתי אחיות מבתי החולים בילינסון והשרון דוברות רוסית. את מה שחוותה שם, סיכמה רופאת הילדים מכפר סבא ביומן מסע.
"הייתי בפולין 10 ימים, מאחר ומרבית פליטי המלחמה מגיעים לשם. התארגנה משלחת של הסוכנות היהודית בבתי חולים של הכללית בילינסון, השרון ומאיר, ופשוט שאלו מי מוכן לנסוע, ואני התנדבתי. לא היו לי חששות, כי ורשה לא נראתה לי מקום בעייתי מדי, למרות שההורים שלי חשבו אחרת. זה לא הרגיש לי בשום שלב מסוכן", מתארת דניה.
ד"ר דניה טקגי צילום פרטי
לצד מראות פחות סימפטיים, היא בחרה לראות גם את הטוב. "בתוך כל הרע שיש, היו גם הרבה דברים יפים וטובים. השתאיתי מהדרך שבה העם הפולני ניהל הכל. פתחו את הגבולות, אפשרו ליותר משני מיליון פליטים להיכנס במשך שלושה שבועות למדינה. על אף מראות לא שגרתיים, הם לא השאירו אותם לישון ברחוב וסיפקו להם תנאי מחייה בסיסיים".
הפליטים היהודים שהו במספר מלונות בבירת פולין, בעוד עשרות אלפי הפליטים האוקראינים רוכזו במחנה. "הסוכנות היהודית לקחה את כל הפליטים היהודים ואיכסנה אותם במלונות ברחבי ורשה ועזרה להם להתארגן עם מסמכים כדי לעלות לארץ", מתארת ד"ר טקגי. "עברנו בין ארבעה מלונות יחסית רחוקים זה מזה, כשאחנו מטפלים בפליטים שנמצאים שם. אני כרופאת ילדים טיפלתי בילדים, שסבלו בעיקר ממחלות זיהומיות. לאחר מכן, הרגשנו שעלינו לטפל גם בפליטים לא יהודים בוורשה, שמצבם גרוע הרבה יותר מאלה היהודים. בערב נסענו למחנות הפליטים הגדולים, שזה מחזה שאתה לא מאמין שקיים בשנת 2022 באירופה".
כמו ביומן המסע שלה, ממשיכה לספר דניה את חוויותיה: "היינו מוגבלים מבחינת זמן וניידות, הגבול היה רחוק, וזה בעיקר היה נראה כמו המקום שבו צריך הכי הרבה עזרה. מחנה של עשרת אלפים איש, של אנשים שישנים במיטות צפופות אחד ליד השני, סובלים מבעיות רפואיות, זיהומיות ועם מחסור בתרופות. אומנם העזרה שלנו זה טיפה בים, אבל היו עוד משלחות מכל העולם, יחד עם העזרה הפולנית המקומית, וביחד כל הטיפות יצרו משהו גדול".
הרופאה מבי"ח מאיר הבינה את גודל השעה: "זה גורם לך להבין את השבריריות של החיים שלנו, שעריץ אחד יכול להרוס לך את החיים בהינף יד, וכל מה שהכרת לפני נעלם, אבל גם שבני אדם לא רק רעים ויש התגייסות ותרומה רבים".
ד"ר דניה טקגי מטפלת בילד בוורשה, צילום פרטי
ד"ר דניה טקגי מטפלת בילד בוורשה, צילום פרטי
מקרה אחד בו נתקלה, נצרב בזיכרונה: "הייתה אמא אחת בקרב הפליטים היהודים עם שלושה ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך, כולם היו חיוביים לקורונה ונעולים בחדר במשך שבוע. האמא טיפסה על הקירות. לכאורה, לא הייתה בעיה רפואית מיוחדת, אבל ההתמודדות מסביב הייתה סיוט. עזרנו לה מהארץ לארגן מסגרת תומכת לילדים כשהם נוחתים, כי האמא הייתה כבר שחוקה לחלוטין".
עוד היא מציינת, כי אחד המאפיינים הבולטים במחנה היה היעדר נוכחות של גברים צעירים. "לא היו גברים צעירים בקרב הפליטים האוקראינים, רק נשים וילדים, ואם היו גברים, אז רק מעל גיל 60 או מאוד חולים. כל מי שמתחת לזה ובריא מספיק להילחם, היה אסור לו לצאת מגבולות אוקראינה. זה הפך את במצב במחנה להרבה יותר רגוע, בלי אלימות, השתכרות וביזה. דמיין את המשפחה הקלאסית שברחה מאוקראינה – אמא עם ילד או שניים וסבתא".
רוצים להישאר מעודכנים?
נתקלת במקרים רפואיים קשים במסע?
"בעבודה שלי בישראל אני נתקלת בכל המקרים האפשריים במיון, כך שלא הרגשתי שאני נדרשת לפעולות הירואיות בפולין. דווקא לדברים לא רפואיים הרגשתי שצריך לתת מענה, כמו יחס אנושי וסיוע פסיכולוגי".
חששתם שהמלחמה תגלוש אליכם לפולין?
"הפולנים מאוד חוששים מזה, שהם יהיו הבאים בתור. אנחנו במשלחת לא הרגשנו פחד כזה".
היה לכם מספיק ציוד רפואי?
"כן, למרות שבערב הראשון כשהגענו למחנה הפליטים, לא תיארנו לעצמנו שיקפצו עלינו ישר מאות פליטים לטיפול, בעיקר אימהות עם ילדים מקיאים, אז כבר ערב נגמר לנו הציוד. למזלנו, היה לנו עוד אקסטרה ציוד במלון. למחרת כבר הגענו עם הרבה יותר ציוד למחנה".
כיף לחזור לישראל?
"אין ספק שהשגרה שלנו יותר נוחה מאשר חיי פליטים בוורשה, זה גורם לך להעריך קצת יותר את החיים שלך".
עולות מחשבות שזה עלול לקרות גם אצלנו?
"ברור, זה יכול לקרות לכל אחד בעולם, הכל מאוד שברירי. זה מדהים, איך אחרי כל ההיסטוריה שלנו, אנחנו עדיין מאפשרים לבן אדם אחד לעשות כל כך הרבה בלאגן".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות