בבואכם אל ה-29 באפריל, החל ביום ראשון הקרוב, זכרו את היום הזה. ב-29 באפריל 1941 נפלו כאלפיים חיילים ארץ-ישראלים בשבי הנאצים. זה קרה בקלמטה שביוון. הצבא הבריטי, אליו התגייסו לקריאת מנהיגי היישוב דאז, נלחם שם בצבא הצורר הנאצי, והובס. בדרכם הפתלתלה וספוגת העינויים לאדמת אירופה, פגשו במקרה את הצלב האדום, שתיעד אותם. זה מה שהציל אותם, בעצם מהשמדה. החיילים היו חיילי חיל החפרים, התובלה, הקשר, הנמלים והאוויר. ארבע שנים הם ישבו בשבי, בשלזיה שעל אדמת פולין, הוצאו לצעדת המוות ושוחררו לאחר ארבע שנים בדיוק, ב-29 באפריל 1945, על ידי הצבא האמריקאי.
אבי ז"ל היה בין החיילים השבויים הללו, ומעמד השחרור תפס אותו זרוק לצד הדרך, שבור כתף, מורעב ומיואש, שוקל שלושים ושישה קילוגרמים בלבד ומחכה לכדור בראש – מנת חלקם של כל מי שנפלו על השלג לצד טורי הצועדים. כשהגיעו לשיקום בבריטניה, אספו גרוש לגרוש מדמי הכיס הזעומים שקיבלו שם ותרמו לקק"ל, להקמת יער פדויי השבי, על מנת שלא יישכחו תרומתם וסבלם.
היישוב היהודי בא"י הכיר אותם היטב. מספרם היווה שיעור עצום מכלל היישוב, כאילו שיפלו היום בשבי כעשרים וחמישה אלף חיילים בו זמנית. הם שבו, ונשכחו. או ליתר דיוק – הושכחו. היער לא נשתל, סיפור גבורת הלחימה שלהם לא סופר, סיפור השבי נמחק מההיסטוריה הכתובה. היהודי החדש הארץ-ישראלי, החזק והלוחם, חזר שבור ופוסט טראומטי, מה שמן הסתם לא התאים לנרטיב הצברי, שאף תבע מהם להילחם עד מוות ולא לחזור חיים.
בשקט בשקט, כל אחד לעצמו, אספו את השברים, הקימו משפחות, חלקם השתלבו בחיים הציבוריים, הקימו יישובים, עבדו קשה למחייתם, התגייסו לצבא הגנה לישראל כשזה הוקם, וחיו את חייהם, מנסים לשרוד. כי חוויית חייהם של פגועי פוסט טראומה, היא לעולם הישרדותית. חלקם ספרו יותר, חלקם פחות. בבית הורי, ידענו שיש מגירה עם תמונות ומסמכים מהשבי, וחבר שהיה עם אבא בשבי – לא הרבה יותר מזה.
לקח לי ארבעים ושלוש שנים להבין שלמרות שאני נצר לשושלת רבת-דורות בארץ, גדלתי כ"דור שני". זה קרה בכנס בו סיפרו ילדי דור שני על חוויות הילדות שלהם. כמה חודשים לאחר מות אבי, בשלהי 2005, אובחנה תסמונת הלם השבי. ישבתי למול כתבה בחדשות, בה סיפרו פדויי שבי ממלחמות ישראל וילדיהם על חוויית החיים אחרי השחרור, ונפל לי האסימון.
רק שישים ושבע שנים מאוחר יותר, ביוזמה של נכדת אחד השבויים, אישה צעירה בשם טליה קליינר דייגי, שהחליטה להחזיר את גבורת, סבל ותרומת האבות והסבים להגנה על מדינת ישראל והעם היהודי, הוקם פורום משפחות פדויי השבי. כעת, שלוש שנים מאוחר יותר, יש יער (שימו "יער פדויי השבי" בווייז), מתגבשת תכנית לימוד במפמ"ר היסטוריה במשרד החינוך, תיכון דרור בירושלים אימץ את האתר, לומד את מורשתם לקראת הנסיעה לפולין ומקיים אירועים ביער, יש לפורום המשפחות קשר הדוק לחילות ההנדסה והלוגיסטיקה – שקמו על חורבות חילות השבויים וכעת מתחילים ללמד גם את מורשתם. המתגייסים לחיל הנדסה כבר לומדים, שגדודים 601, 603, 605 הם בעצם גדודי החפרים שהמשיכו אל תוך צבא הגנה לישראל, נופלי חיל החפרים מונצחים בקיר היזכור ומשרד הביטחון מינה קבוצת חוקרים לאיתור קבריהם ושמותיהם של כשלוש מאות חמישים נופלים שלא נודע מקום קבורתם. השנה, באזכרה השנתית בקלמטה שביוון, יונף לראשונה מזה שבעים שנה גם דגל ישראל. עשינו עמם צדק מאוחר אמנם, אבל כעת ההיסטוריה זוכרת.
הישארו מחוברים לכל הסיפורים החמים ברעננה:
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע, אמור היה להיות הטקס השנתי ביער פדויי השבי. הטקס נדחה בשל תחזית הגשמים. זו בדיוק ההזדמנות עבורכם/ן לברר מתי יתקיים מחדש, ולהגיע. בנוסף, אם בסיפורי המשפחה שלכם/ן יש אגדה על סבא או דוד שהיה בשבי במלחמת העולם השנייה – פנו אלינו בפייסבוק: Jewish (Pal.) Pioneer Corps (1939-1945).
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
לא ברור מהכתבה ובכלל האם הפורום מייצג רק את פדויי השבי מחיל החפרים, או מתיימר לייצג באופן רשמי מטעם עצמו ברבים את כל החיילים מחיל החפרים ובכללם גם פדוי השבי ?
2000 שבויים ארצישראליים עבריים זה מספר גבוה מאוד של נופלים בשבי. עד עתה חינכו אותנו שהיו רק 1500 שבויים ארצישראליים כאלה. בהנחה שאין כפיליות רבות ברשימה, האם נמצאו 500 חיילים עבריים נוספים שנפלו בשבי?
אם כן, כיצד מתיישבים המספרים שנקבת עם העובדה שכ 450 ומעלה מהחיילים שבחייל החפרים שפונו בשלום מיוון לכרתים בשלום עם האמירות שמעלה גב' טלייה דייגי קליינר, מובילת פורום חייל החפרים, ולפיהן מהקרבות הללו ביוון? עדיין ישנם עדיין מאות חללים ונעדרים (כ 350 לפי ניז- לטר של הפורום פסח 2018 ). היכן ההוכחות המוצקות שאכן יש דברים בגו? אני מקווה למען עם ישראל, שאין כך הם פני דברים. ובכך יקטן סבל וצער מיותר מעם ישראל.
הציבור זכאי, ורוצה לכבד ולהוקיר את כאבם של השבויים כמו אביך שסבלו כה קשות, חלמו על המדינה והקריבו רבות למען הקמתה והגנתה. הוא צמא לדעת מי הם 2000 חבריו לנשק שנישבו. היכן ניתן ללמוד מי היה כל אחד מהם לפחות בשמו המלא?
הכי חשוב! לכל איש יש שם, אחרי 77 שנים, כמו מילוי דפי עד, מעבר לדיבורים, הצהרות, ופרסומים כללים מן הראוי לכבד את הנופלים ולפרסם מידית את שמם ברבים, כדי שכל אחד ואחד מהם יקבל את את הכבוד הראוי לזכרו מהציבור הרחב!