"במלחמה כמו במלחמה". הטור של חנה בית הלחמי

הנושא של השבוע הוא רצח נשים. רצח נשים, אינו תופעה שולית. הוא ביטוי לתרבות עמוקה של שנאת נשים, מה שמכונה בלעז: מיזוגניה. תרבות שבה האישה היא חפץ, שהבעלות המדויקת עליה מגדירה לגברים את זהותם. כל סטייה מההגדרה שנאכפת על נשים, נתפסת לכן, אינטואיטיבית, כפגיעה בזהות ובהגדרת האני של הגבר הרוצח, שבכלל לא תופס את עצמו כרוצח. להיפך, הוא תופס את עצמו כמי שמבצע פעולה לשמירת סרגל הערכים שלו. האמת היא שזה די עלוב, שהכבוד והמיצוב האישי והחברתי של מאן דהו נקבע על ידי אורך השרוול או העדפות חברתיות של אשתו, אחותו או בתו. הגברים הרוצחים הם למעשה תחתית המזבלה האנושית, עלובי נפש וחסרי כל אישיות וכבוד משל עצמם. האלימות שהם מפעילים, היא בדרך כלל אלימות מתמשכת. כשהם מבינים שהמציאות אינה מסתובבת סביבם וסביב גחמותיהם, אז הם מתגלים במלוא עליבותם: נטולי כושר קבלת החלטות, נטולי יכולת ריסון עצמית, נטולי יכולת תכנון, חסרי כלים לניהול חייהם שלהם. אפסים. על מי הם מוציאים את זה? עליה.
מאוד קל לנו להאשים אותם. אבל הם לא נושאים לבד באשמה הזו. השר לביטחון פנים אשם ברצח שש עשרה נשים מתחילת השנה, לא פחות מששה עשר הרוצחים. מערכת אכיפת החוק, מערכת המשפט, מאה עשרים מחוקקים, עורכי כותרות בתקשורת, שכנים ושכנות ששמעו את הצעקות לאורך זמן ולא עשו כלום, כולם אשמים ואשמות. בהודו, הבינו למשל נשים שמהגברים והמערכות השלטוניות לא ייצא כלום. הם, לא יגנו על נשים מאלימות, אונס ורצח, שמבוצעים בסדרי גודל שהופכים אותם לפשע נגד האנושות. למה? כי מחולשתן של נשים בחברה, מרוויח כל המנגנון הפטריארכלי. וחולשתנו נקבעת על ידי עוצמת חולשתה של החוליה החלשה ביותר. לכן רצח אישה יוגדר בכותרות “על רקע רומנטי” או על רקע “כבוד המשפחה”, ולא כפשע נגד האנושות. ואנחנו, הפמיניסטיות, הרעות האלה, שמצביעות על האמת החברתית הזו, מקלקלות את הרומנטיקה ופוגעות בכבודה של המשפחה. רומנטיקה פטריארכלית זו נערה בת שבע עשרה אזוקה הנאנסת על ידי ארבעה בחורים, כמובן שב”הסכמה”. רומנטיקה, זה רומיאו ויוליה, רק בעיוות תפקידים: היא לא הורגת את עצמה עבור האהבה האולטימטיבית (שלו), אלא הוא עושה בשבילה את העבודה.
מה אני מציעה? שבמלחמה כמו במלחמה, נצא למלחמה. נשות הודו הקימו את הגולאבי-גאנג, הכנופיה הוורודה. הן מסיירות ושוברות לגברים כאלו את העצמות. הן מתעמתות פיזית גם עם שוטרים ופקידים שלא רושמים תלונות של נשים על אלימות, עם גברים שמאיימים על נשים בכל דרך שהיא. הכנופיה הוורודה צועדת בעקבותיה של דמות הודית מיתולוגית אחרת: פולאן דוויי, שבעקבות אונס אכזרי שעברה, הקימה כנופית פשע פרועה, שנקמה בסופו של דבר באכזריות גם באלו שאנסו אותה. אף אחד לא שומר עלינו. כל עוד נגיש את הלחי השנייה, זה יימשך.

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת