כמה חיכינו שתשתחרר קרן ההשתלמות. אבל אז הגיעה המציאות | הטור של ליאת קמחי

השבוע משתחררת לנו קרן השתלמות. האמת היא שזו הקרן של בן זוגי, אבל הרשיתי לעצמי לנכס אותה גם לי, שהרי כל שש השנים האלו שאנחנו מצפים לה עמדתי לצדו ותמכתי בו. וסופסוף הגיע הרגע המיוחל ואנחנו נהיה עשירים. טוב, לא בדיוק עשירים. אולי אמידים מעט. בעצם… האמת היא שגם זה לא. הקרן הזו תספיק לנו בדיוק, ואולי מעט פחות, לכסות הלוואה וחצי שלקחנו. מתוך שלוש. לא כולל המשכנתא.

מה שקרה זה שכבר שנתיים אנחנו מחשבים את קיצה של הקרן לאחור, וכך יצא שתכננו הרים וגבעות בכספי הקרן הזו. רק לא שמנו לב למתמטיקה הפשוטה. הקרן היא מחצית מסך ההלוואות שלקחנו. אופסי דופסי. עכשיו זה אולי נשמע מצחיק. מה חשבנו לעצמנו? ובכן, חשבנו, שיהיה בסדר. נסתדר.
אז אפשר לומר שהיה בסדר, אם לרגע נתעלם מכל הריביות ששילמנו לאורך השנים ועודנו משלמים. אנחנו בסך הכל עוד זוג ממוצע שנאבק להסתדר כלכלית במדינה שלנו. ותכף הקרן תישאב לה הישר למלווים הנכבדים שלנו.

אבל לפני כן אני רוצה להתעכב על העניין הזה, על לחיות על כסף שהוא לא שלי. כי כשלוקחים הלוואה, בעצם לוקחים אותה מהעתיד. אם לא האני של העבר שעשה שגיאות כלכליות כאלו ואחרות, יכולנו היום לשפץ את המטבח או לשדרג את הרכב או לתכנן חופשה ל-2021 (כי מי יטוס עכשיו?). אבל לא. אנחנו לא נראה שקל מהכסף הזה. כל פרוטה ממנו תלך לעבר הבזבזני, שבו לא הצלחנו להתקיים כלכלית ונאלצנו למכור פיסה מעתידנו.

למה זה קרה? אני מניחה שאנחנו לא היחידים בסירה השוקעת הזו שמנסים להישאר עם הראש מעל למים. כמובן שהראשונים להיות מואשמים הם מוסדות החינוך. החינוך הכלכלי משום מה נעלם מתוכנית הלימודים של בתי הספר. זאת אכן בעיה שחייבים לתקן לאלתר. וקיים כמובן גם יוקר המחיה. פשוט נורא יקר לחיות פה. יקר עד בלתי אפשרי. וזה כמובן משהו שכולי תקווה שיום אחד ישתפר.

אבל קיים גורם נוסף שהוא לדעתי המשמעותי מבין כולם, ואולי גם נובע מהאחרים. התחושה שכולם סביבנו עושים את זה. שכולם חיים על כספים שאין להם. קונים, משפצים, משדרגים, טסים ונהנים על חשבון איזו קרן עתידית או ירושה מפוארת. אז אולי אנחנו כחברה התרגלנו להתנחם מתלאות ההווה בחובות העתיד? מן אסקפיזם כלכלי שטומן בחובו תשלומי ריבית פלוס פריים בפריסה נוחה ל-36 חודשים? אכול ושתה כי מחר נמות?

ובינתיים, עד שהמנטליות הכלכלית שלנו כחברה תשתפר, אפסיק לחיות בהקפה. משלמת היום על מה שצורכת היום. ובתקווה שיום אחד, ממש לא רחוק, אוכל גם אני לקנות, לשפץ, לשדרג, לטוס וליהנות על חשבון ההווה. ואשאיר את העתיד ללא חובות.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה