נתחיל מהסוף: never say never, אף פעם אי אפשר לדעת לאן החיים יובילו אותי, ויכול להיות שבסופו של דבר גם אני, מיליטנטית הריטלין, אחליט לתת אותו לילדיי במידה והם יצטרכו בכך.
נחזור להתחלה: ריטלין זה סם, את זה כבר כולם יודעים. החומר הפעיל בריטלין נקרא מתילפנידאט שדומה בפעולתו לקוקאין. עכשיו בגלל שאני לא צדקנית גדולה, ואני יודעת שרוב החומרים הפעילים בתרופות דומים לסמים, אני מבינה שברגע שהסם הזה יכול לעזור למבוגר או לילד, צריך לתת אותו. הבעיה היא לא במרכיבי תרופת הריטלין, הבעיה מתחילה בקלות שבה מערכת הבריאות וגם מערכת החינוך (נגיע לזה בהמשך) מחלקת אותו לילדים ובני נוער בישראל. הרי אני לא נגד מתן תרופות לנזקקים לכאלו, אני נגד היד הקלה על ההדק.
בערך שבוע לתוך שנת הלימודים של בני בכיתה א' הבנתי למה הורים נותנים לילדם ריטלין. כבר שנים שמערכת החינוך בארץ סובלת מלקויות, אני חוויתי אותן כשהייתי חלק ממנה ואני חווה אותן היום כאמא. אני רואה את כמות הפוסטים שנכתבים ברשת החברתית על הדתה וחומר לימוד יהודי מיסיונרי במערכת החינוך, ואני חושבת לעצמי שזה אפילו לא תחילת קצה הבעיה של המערכת המדממת הזו.
הדבר הראשון שצריך לפתור במערכת החינוך הוא בעצם שני דברים, משכורת המורים וצפיפות בכיתה. למה? כי זה מה שגורם להורים בישראל לתת לילדיהם ריטלין.
הבעיה היא גם לא בילדים. כי הורה לילד עם הפרעות קשב וריכוז מינימליות יקבל טלפון מהמורה של הילד שלו כבר ביום הראשון ללימודים. "הוא מפריע וחסר שקט", תגיד המורה להורה, "ממש בלתי אפשרי ללמד איתו בכיתה". ההורה, שיכנס לפאניקה מוצדקת, יתחיל לחשוש כי האישה שמחנכת את ילדו במשך שש שעות מהיום לא מרוצה ממנו. הטלפונים מהמורה ימשיכו להגיע כי היא באמת לא יכולה ללמד כיתה של 35 תלמידים כשיותר מחצי מהם חסרי שקט. הפאניקה של ההורה תהפוך לחרדה של ממש, הוא יילך למאבחנת שתקבע שלילד יש הפרעות קשב וריכוז, זו תמליץ על ריטלין, רופא המשפחה ייתן מרשם והופ, עוד ילד נכנס לסטטיסטיקה.
ועכשיו? עכשיו הילד לא מפריע והוא לא חסר שקט. עד שתפוג השפעת התרופה, וזה יקרה כשהוא יהיה בבית ולא בחברת 35 ילדים ומורה אחת שתנסה לשרוד את שש השעות האלו בשלום.
הסיבה שהורים ממהרים לתת ריטלין נורא פשוטה, הילד חייב להיטמע במערכת, הוא חייב לקחת בה חלק אפילו אם היא לא מצליחה להתמודד איתו. הלחץ של המערכת מופעל על ההורים והם לוחצים על כפתור ה"השתק" למשך שש שעות כדי שהמורה לא תתקשר יותר, הלחץ מהם יוסר והם יוכלו להמשיך לחשוב שהילד שלהם מושלם. ואת הלחץ הזה אני מבינה. אבל אני מסרבת בכל תוקף להקל על המערכת.
גם המורים הם לא הבעיה, אלוהים, אם אני הייתי צריכה לעמוד כל יום במשך שש שעות מול 35 ילדים חסרי שקט ולקבל על כך משכורת מינימום, אני הייתי מסניפה שורות של קוקאין כל בוקר. הפתרון של ההורים ללחץ הוא בעיקר כניעה, כניעה מוחלטת לדרישותיה של המערכת ולדרישות הבלתי נגמרות שלהם כהורים. לפני שפונים לריטלין צריך לדאוג לפנות לכל שאר האופציות ובעיקר לדרוש שמערכת החינוך תדע להתמודד בשלל דרכים יצירתיות עם ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז. הרי זה לא הגיוני שיותר מחצי מהילדים במדינה סובלים מהבעיה הזו ואין אף גישה טיפולית מערכתית לנושא, אף שיעור שניתן מתוך המערכת שעוסק בריפוי בעיסוק, בללמד ילדים להתמודד עם הבעיה במקום לדחוף להם כדור שיעזור להם לשתוק.
חולה שמבקש כיום אישור למרשם לקאנביס רפואי עובר שנים של מדורי גיהנום בירוקרטיים על מנת לקבל כזה. למה? כי לפי המדינה מדובר בסם. אז למה בשביל לתת ריטלין לא צריך לעבור את אותם מדורי הגיהנום? כי יש סמים שעוזרים למערכת החינוך המפורקת שלנו להמשיך להתקיים. והיא, חבריי, היא הבעיה.
צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
התלבטות קשה ביותר.
מצד אחד זה עשה לו טוב שנה אבל פתאום זה לא,
אז ניסינו סוגים אחרים מינונים אחרים וזה כל הזמן היה עיסוק.
מצד שני אני לא שלמה עם לתת.
מצד שלישי הוא לא מוכן ללכת בלי לבית הספר.
מצד רביעי החלפתי בית ספר ובא לי שהמורים יתמודדו.
ועוד ועוד ועוד….