אחד החששות הגדולים ביותר של בנימין נתניהו כשנאלץ להיפרד מתפקיד ראש הממשלה היה שכל אמירותיו על כך שאיש מיריביו לא יוכל להחליפו בתפקיד תעמודנה למבחן אמיתי. בשנה החולפת התברר שמטוסי חיל האוויר מצליחים להמריא לתקיפות בעזה ובסוריה, גם כאשר מרב מיכאלי ומרצ יושבות בקבינט, פעולות התקפיות יזומות של צה"ל ביהודה ושומרון מתבצעות כאשר מנסור עבאס בקואליציה, ונגיף הקורונה ממוגר גם כאשר נפתלי בנט ויאיר לפיד ראשי ממשלה. היו מי שטענו כי מבצע "עלות השחר" המוצלח נגד הג'יהאד האסלאמי יכול היה להיקרא גם מבצע "המלך הוא עירום".
אבל המעוז האחרון שנתניהו קיווה שלא ייכבש היה דוכן הנואמים בעצרת האו"ם, הבייבי שלו. זה המקום שבו יכול היה לבדל עצמו באופן האפקטיבי ביותר מיריביו הפוליטיים, על רקע קיר השיש הירקרק בבניין האו"ם, כשהוא מפגין שליטה בשפה האנגלית ומייצג אותנו כלוחם רטורי עז רוח כנגד כל הרשעים הבאים עלינו לכלותנו.
נתניהו חשש מכניסתו לפוליטיקה של יאיר לפיד ב-2012, למרות חוסר בשלותו וניסיונו הפוליטי, כי הבין שלפיד הוא יריב מסוג אחר. כזה שיכול לאתגר אותו במקומות שנתניהו ראה עצמו בלתי מנוצח. הפרזנטור המיומן שמתעלה עליו בכתיבה, איים עליו יותר מכל גנרל בדימוס, או פוליטיקאי ממולח, משום שלגישתו של נתניהו הכוח הרב ביותר טמון בשני אלו: מילים ונראות. לראשונה, ניצב מול נתניהו מי שלא נופל ממנו בשני אספקטים אלו.
נאום לפיד באו"ם שנמשך כ-23 דקות היה בנוי היטב ובמהלכו טווה לפיד בהצלחה את הנרטיב בדבר קיומה המוצדק של ישראל מבחינה מוסרית והסטורית, נכונותה לשלום בכל עת, תרומתה החיובית למשפחת העמים, והצורך להיאבק באנטישמיות ובכוונותיה המוצהרות של איראן להשמידה. לפיד שיפר את האנגלית שלו באופן מרשים, ובמספר ביטויים נדמה היה כי אימץ הגייה בריטית, לא ברור האם כדי לבדל עצמו מן ההגייה האמריקאית עמה מזוהה נתניהו.
מבחינה רטורית, הנקודה שמשכה את עיקר תשומת לבי בנאום לפיד היתה הקטע בו דיבר על ביתו, יעלי. לטעמי דווקא זו היתה נקודת השיא בנאומו, מבחינת ההשפעה הרגשית על הקהל, ולא הכותרת של תמיכה ברעיון שתי המדינות, שהיתה במידה רבה פעולה טקטית במינימום מחיר ומקסימום תועלת, ודאי נוכח נאומו של אבו-מאזן למחרת.
בפסקה שבה התייחס לפיד לביתו, קרה משהו שיכול לקרות רק כאשר הדובר נחשף ומשתף את הקהל ברגשות ובחוויה אמיתית שחווה בעצמו. זה המקום שבו הנואם יוצא מהתבנית הצפויה, ולעתים משעממת, של נאום טכני וצפוי, ומושיט יד לצופה, נוגע בו.
"יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים. שמה יעלי", אמר לפיד בחיוך ששמור לאב כלפי בתו. "היא אוטיסטית. היא לא מדברת", הוסיף והקפיד לדבר בנקודות ולא בפסיקים. "במאי שנה שעברה הייתי צריך להעיר אותה בשלוש בבוקר ולרוץ איתה למקלט כי טילים התפוצצו מעל הבית שלי. כל האנשים שמטיפים לנו על חשיבות השלום, מוזמנים לנסות לרוץ למקלט בשלוש בבוקר עם ילדה שלא מדברת. להסביר לה, בלי מילים, למה יש כאלו שרוצים להרוג אותה".
רוצים להישאר מעודכנים?
אין ספק שבאזורנו העקוב מדם, ניתן לתאר סיטואציה מחרידה הרבה יותר, של פגיעה ממשית בהפצצה, או שיבוש מוחלט של החיים למי שעומדות בפניו רק עשר שניות לרוץ עם הילדים לתפוס מחסה מרקטה קטלנית. אבל הקטע הזה בנאום לפיד ממחיש את הטענה, כי כאשר הנואם מדבר מתוך חוויה אישית אותנטית, הסיכוי שלו לרגש ולגעת בקהל מבעד לפילטרים הציניים, עולה פלאים.
זו אגב בדיוק הנקודה שבה נתניהו לא מצטיין. המיומנות הרבה של נתניהו בנשיאת נאומים, אינה מחפה על חולשתו לייצר טקסט מרגש שמצליח לגעת בשומעים באופן אנושי, במנעד רגשות שאיננו פחד או גאווה, אליהם נתניהו מכוון כמעט תמיד. לעתים נדמה כי המיומנות של נתניהו אפילו פוגעת באותנטיות של דבריו. עיסוק יתר בסיסמאות מתחרזות, חיוכים מדושנים תוך הפגנה מכוונת של זלזול והתנשאות כלפי יריביו הפוליטיים מחד, וניסיונות חוזרים לייצר תבהלה בפנים מודאגות וחמורות סבר מאידך, סודקים את האותנטיות של נתניהו.
אין פלא כי אנשי נתניהו, לרבות נציגיו באמצעי התקשורת, חוזרים שוב ושוב, בכוונת מכוון, על כינויו של לפיד "חלול". אם בכל פעם שלפיד היה פותח את הפה, היה מתקבל הרושם שהאיש מפגין בורות מביכה ומפריח באויר סיסמאות ריקות, כמו רבים אגב ברשימתו של נתניהו לכנסת, הרי שממילא היה מתייתר הצורך לכנותו "חלול" 24/7. החשש מכך שלפיד נשמע אינטיליגנטי ורהוט, הוא שמדרבן אנשים כמו ינון מגל לחזור שוב ושוב על הכינוי "חלול". מטרת העל כאן היא לקבע בתודעת קהל היעד כי אל לו להתרשם מחזותו המרשימה של לפיד, ובאותם רגעים שדבריו של לפיד יישמעו רציניים ומשכנעים, לא להתבלבל, ולהיזכר כי המילים ריקות והאיש "חלול".
שיטה זו של נתניהו באה לידי ביטוי גם בימים טרם ההכרזה על הגשת כתב האישום נגדו. נתניהו ידע שמדובר ברגע מכריע שעלול להזיק לו מאד בדעת הקהל, ונערך לכך מבעוד מועד. נתניהו כיוון בנאומיו בדיוק לרגע שבו הציבור ישמע את מגישי החדשות מדווחים במהדורה המרכזית על הגשת כתב האישום, את האפקט הזה הוא ביקש לנטרל. כיצד? באמצעות קמפיין ממוקד נגד עיתונאים שסימן מראש, ובאמצעות חיקויים נלעגים לטון הדרמטי ולחתך הדיבור של חלק מהם. כך בכנס של תומכיו הנלהבים חיקה ביבי את הכתב לענייני משטרה משה נוסבאום – "הוא יפתח את המהדורה בכותרות מפוצצות. המלצות חמורות ביותר. יש לומר, חמורות מאוד. רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה" – וקינח דבריו כשהדגיש באצבעותיו את גבותיו העבות של נוסבאום, כשעל פניו גיחוך ספק מאולץ, ספק אמיתי.
כאמור, מטרת העל היא לשתול בתודעת קהל היעד את אותו מסר שיופעל ברגע הנכון, וינטרל את האפקט שיהיו לדבריהם של הכתבים המדווחים על אירוע דרמטי של הגשת כתב אישום חמור כנגד ראש ממשלה מכהן. קהל היעד משוכנע בדרך זו כי היושבים באולפן הטלוויזיה הם אויבים שמנסים להנדס את תודעתו, כי אסור להקשיב להם, וכדי להיחשף לאמת יש לעבור לערוץ 14, שם מצויים העיתונאים האמיתיים כביכול.
גם בהקשר לנאום לפיד באו"ם, נתניהו נקט באותה שיטה של מסר מנטרל המושתל מראש, ופרסם ביקורת כלפי דברי לפיד על פתרון שתי המדינות ("חמאסטאן על גבול נתניה, פתח תקוה וכפר סבא"), עוד בטרם לפיד נאם ודיבר באופן עמום על נכונות עקרונית לפתרון שתי מדינות, שנזכר גם ביוזמת השלום של טראמפ אותה נתניהו מיהר לחבק. כך, נתניהו פרסם סרטון שלו שהוכן מראש, נואם לאומה במקביל לשידור החי של נאום לפיד, בניסיון לשמר עצמו בתודעת תומכיו כראש ממשלה מכהן, כזה שאסור שיראו אותו מצולם כשהוא מקבל תדרוך ביטחוני מראש הממשלה האמיתי.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות