אחת מתקופות החיים שאני הכי פחות אוהבת היא תקופת בחירות. עזבו שהמשמעות הישירה היא בליץ של מסרים 24/7 מאנשים שרובם, בכל זמן אחר, לא היו סופרים אותנו בשיט. נניח שאת זה, אפשר בתרגילי נשימה עמוקה ודמיון מודרך, לעבור במינימום טראומה. המשמעות הנוספת היא הקשה יותר לעיכול: תקופת בחירות נותנת דרור לרע שבאדם. היבט אחד, טריוויאלי, קורה ברשתות החברתיות, שהופכות להיות זירת קרב ללא חוקים, משוללת רסנים, מסיתה ופוגענית. בהיבט השני, צפים ועולים כל הנגעים החברתיים, הלאומיים והאזרחיים. גזענות, שנאת האחר, פילוג עמוק, יוהרה בלתי נסבלת של מי שרואים בעצמם אליטות, נורמה פסולה של שקרים, מה לא.
זה גם הזמן, להתחבר ל"בייס", לבסיס הרעיוני והערכי שלנו. הזירה הפוליטית נראית כאילו לקוחה מאיזו זירת משחקי מחשב, או אולם הימורים בווגאס. למעט מפלגות ספורות, שניתן למנות על אצבעות יד אחת (בכל הקשת הפוליטית), אין בה כמעט מפלגות שתבצענה מחרתיים את מה שהן חושבות היום ותבטחנה מחר. זה כולל לצערי מפלגות שהתחילו מבסיס אידיאולוגי מוצק והפכו לתגרניות ככל הבאסטיונריות בשוק הפוליטי הזה (הליכוד, למשל), מכריזות בקול על מרכולתן, שמרקיבה עוד בטרם סיימו להכריז עליה. ממש כמו להגיע הביתה עם סלסלת תותים מדהימה ולגלות שכל אלו שמתחת לעליונים – הפכו כבר למיץ תותים.
אז יש לנו את החרדיות (ככל שהן מגונות בעיני, נגועות בגזענות מגדרית, שנאת נשים ואופורטוניזם מגזרי), את מפלגות הנישה מימין, את מפלגת העבודה, את מרצ, את חד"ש ואת המפלגות הערביות. קשת שלמה מימין לשמאל, עם מרווחים אידיאולוגיים גדולים בין הנקודות שמחברות אותה לכזו. כל השאר –אופנה חולפת. אצל חלק מהאופנתיים, הכוונה טובה. המצב בארץ בקאנטים, והם/ן באמת רוצות/ים להביא שינוי. רק שהאגו גומר אותן ושם אותן על הפתגם "הדרך ליגהנום רצופה בכוונות טובות". גם מי שחוזר שוב ושוב על המנטרה "ישראל לפני הכל", שם את ישראל, דה-פאקטו, כאחרונה בסדר העדיפויות שלו. צריך היה לומר: "אני לפני הכל". לפחות היה מקבל ממני שתי נקודות זכות על גילוי נאות ויושרה. כי לו ישראל היתה עבורו לפני הכל, לא היה הולך על פילוג לחלקיקי מפלגות, אלא משתמש בכוחו (הבלתי מוכח עדיין) לגיבושו של גוש חוסם-ליכוד. אבל בואו נישאר אופטימיים. אולי, אם יותר ויותר מאתנו ידרשו גוש חוסם, יהיה גוש חוסם. ככל שנדמה לנו שהפוליטיקה קורית בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים, חשוב לי להזכיר לנו שהפוליטיקאים קיימים בזכותנו, ולכן לא מעט מהם מקשיבים לקולות שבאים מלמטה. אז תשמיעו את הקולות הללו. רק עשו טובה, נסו לעשות את זה בנימוס.
מה אני מנסה לומר לכם/ן כאן? שבבחירות הקרובות, שמתרחשות על רקע פשיטת רגל ערכית והתרסקות כל סרגל הערכים השלטוני, זה הזמן שלנו להיצמד לרעיונות בסיסיים שהזמן לא מוריד מהרלוונטיות שלהם. שבו עם עט ונייר ותרשמו מה העמדה הכי אידיאולוגית ואידיאלית שלכם/ן בכל אחד מהנושאים שעל הפרק: כלכלה, חברה, כיבוש, הסדר אזורי, חינוך, רווחה, שקיפות שלטונית, שחיתות, תשתיות, שוויון, או סתם על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (מדור, מזון, מורה, מרפא ומלבוש) לצד ביטחון ושלום. תכניסו את זה לטבלה ותבדקו טוב טוב, השוואתית, מה אומרים המועמדים שרוצים לגרוף מכם/ן עשרות מנדטים. בלי "אבל" ובלי להיכנס לשיח עקר של דעות – ממש מה הם אומרים/ות. מותר ורצוי גם לשאול אותם/ן, לבקש הבהרות. לכו, בסופו של יום, על הטור שקרוב ביותר לתפיסת עולמכם/ן. מכל הרעש שמייצרים יותר מדי מועמדים למעט מדי מקום בראש הפירמידה, לא תלמדו כלום. חפשו את התשובה בחיבור הפנימי שלכם/ן לדרך. כי הגיע זמן שינוי, והשינוי הזה יבוא רק מאתנו.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
חיים
לרוב אנשים מצביעים מאמוציות ולא לפי טבלה.
ולמשל חנה בעצמה הצביעה בבחירות הקודמות למפלגה הערבית המשותפת בגלל אמוציות. היא הרי לא בעד הדרת נשים כפי שנעשה במפלגה הזו (2 נשים מתוך 12, כאשר הראשונה היא במקום 5), היא לא בעד מפלגות ימין, ולמרות זאת תמכה במפלגה הימנית קיצונית לאומנית בל"ד.