דבר הגולשים | הטור של חנה בית הלחמי

הנה טור על זה שאפילו כשנדמה לנו שאנחנו לבד לרגע, ושוקעות/ים ב”דכדכת” כלשהי – אנחנו לא באמת לבד. וכפי שאמי הנהדרת, שתבדל”א, טחנה לנו מילדותנו, בכל פעם שנתקלנו באתגר: מחר יום חדש.

זה התחיל מזה שממש לא היה לי על מה לכתוב. רועי התקשר מהמערכת לשאול מתי יגיע הטור, ושמע ברגישותו את הדכדוך בטון הדיבור שלי. ההתעניינות והרגישות שלו, הכניסו אותי לאמביציה, וכתבתי פוסט: יש לי חסם כתיבה קטן: על מה לכתוב טור? יאללה, תציעו. וקיבלתי עשרות הצעות. חיכיתי למחר, נשמתי עמוק לריאות את האנרגיה של כל מי שנחלצו לעזרתי, והנה אני כאן.

אז על מה הציעו לי לכתוב? לא אוכל לכתוב על הכל, כן אוכל להתייחס במשפטים ספורים לחלק מהנושאים. למשל, עדי, יגאלה, עוד עדי, אבי ואלי, בקשו ממני לכתוב על אקטואליית בחירות, מנקודת מבטה של מי ששקועה עמוק במסדרונות מפלגת העבודה. עד שהטור יתפרסם, החדשות של יום כתיבתו תהיינה קבורות תחת ערימת חדשות חדשה, אז רק אתייחס בקטנה: הבסיס לכל תשובה שלי, היא הבנת הזירה הפוליטית או לפחות שאיפה להבין אותה, הכי רחב שאפשר. למשל, כשחזרו ושאלו אותי על הסכם העודפים בין העבודה ליש עתיד (רבים ציפו שההסכם יישאר “בתוך השמאל” – כלומר עם מרצ), הסברתי שוב ושוב (ושוב), שהסכמי עודפים הם סוג של ניהול סיכונים. אם המפלגה עמה חתמנו אינה עוברת את אחוז החסימה, כל קולותיה אבודים. היינו: אלפי קולות לפח. מאחר ומרצ מתנדנדת סביב אחוז החסימה, ומאחר וגבאי יודע מעברו העסקי לנהל סיכונים מסוג זה, אני מניחה שזה מה שעמד מאחורי ההחלטה לחתום הסכם עם יש עתיד. אין בהסכם הזה עמדה אידיאולוגית, אלא פרגמטיות פוליטית. עדיף 50 אחוז סיכוי לתוספת קולות, על 80-70 אחוז סיכוי לאבד אותם.

תמר הציעה שאכתוב על ליצמן ומלכה לייפר. אין לי מילים טובות לומר על שר (או סגן שר) בריאות שמפעיל את כוחו כדי להגן על מי שנאשמת בפדופיליה. בה במידה, אין לי מילים טובות לומר על מי שבעשור של ניהול מערכת הבריאות ריסק אותה לרסיסים. א/נשים משלמים/ותה חייהם על כך שליצמן בפוליטיקה. וכן, גם ילדות קטנות, שעל פי כתב האישום שמחכה לפדופילית מחסידות גור באוסטרליה – היא התעללה בהן ב- 74 (שבעים וארבע) הזדמנויות שונות. ככלל, חסידות גור היא קן של שרצים בכל הקשור להתעללות בנשים וילדות, וחשפה את זה בפני כולנו אסתי ויינשטיין ז”ל, בספר שהתפרסם לאחר ששמה קץ לחייה (מי שלא נחשפו – גגלו וקראו את הסיפור). חסידות גור היא זו בה על אישה ללכת אחרי בעלה ברחוב. על כל אלו, עליהם להיות לטעמי מוקצים מכל חברת אדם, ודאי שמהפוליטיקה במדינת ישראל, מבית המחוקקות/ים ובלשרות השרות/ים.

שלומי ביקש שאכתוב על ראש עיריית טבריה, רון קובי. ובכן, בהמשך לפסקה הקודמת – טבריה נחרבה לאורך ההיסטוריה לא רק ברעידות אדמה ובקרב קרני חיטין במאה ה- 12. בשלושים השנים האחרונות, היא נחרבה על ידי הקהילה החרדית הפנאטית שהתיישבה בה. טבריה, כמו ירושלים ויפו, היא עיר ששייכת לכולנו – לא רק לתושביה. שייכת למורשת, לזהות, לתרבות. הכנרת היא נכס של כל אזרחי ישראל. גם הכנרת וגם טבריה, קדושות ליותר מדת אחת. את כל זה, הרס מיעוט פונדמנטליסטי שעושה באמונתו קרדום כוחני לחפור בו. רון קובי, ראש העיר החדש של טבריה, הוא הסיכוי היחידי כעת של טבריה לתקומה. על כל אדם (גבר או אישה) חילוני/ת או דתי/ה במדינת ישראל לעמוד מאחוריו ולתת לו רוח גבית. כנראה שרק אדם כמוהו, ש”לא רואה בעיניים”, יכול לעשות את העבודה.

על כל שאר ההצעות הטובות שקבלתי, אכתוב בהמשך. תודה למציעות ולמציעים, ושבת ברוכה לכולנו. שבת ברוכה במיוחד למי שמארגנים במהלכה תחבורה ציבורית המשרתת את כל אלו שאין להם רכב ותקועים בבית, ושבת ערכית ומצוינת למי שמדירים רגליהם במשך כל השבוע מהקפה החדש שנפתח בפארק רעננה, בשל החוצפה הבלתי נתפסת לסגור אותו בשבת – המועד היחידי בה ניתן לצעוד בניחותא לפארק ולשבת לקפה מול האגם. תמשיכו ככה.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים