שש הטעויות של כחול לבן | הטור של חנה בית הלחמי

יש מצבים בהם אני ממש לא אוהבת להיווכח עד כמה הניתוח שלי היה מדויק. כלומר, אני אנושית לגמרי ולכן יש בי תמיד איזה ניצוץ גאוותנות קטן של “אמרתי לכם/ן”, אבל במקרה דנן, החשבון על המציאות שמכה בנו בפנים – מוגש גם לי. לא כיף.

מזה שבועות אני פונה ללב שלכם/ן, שתיצמדו לבייס ותצביעו למפלגת המקור שלכם/ן. למרות החשדנות הפרנואידית שמופנית אלי לפעמים, ממש לא יוצא לי מזה כלום באופן אישי: לא תפקיד, לא טובות הנאה, לא דירות שרד, לא שמפניה, לא גלידת פיסטוק (שאני מאוד, אוהבת, אגב) ולא סיגרים. רק עתיד טוב יותר לילדים שלי ולילדים שייוולדו להם בעתיד. שזה לא מעט, בינינו. בתחילת יום הבחירות, עוד קיוויתי שאוכל להכניס בינה בכמה מצביעות ומצביעים. זה לא ממש שינה את התוצאה.

אז מה בעצם קרה כאן? כחול לבן שגו שש פעמים: פעם אחת, כשבמקום להכניס גם את אורלי לוי וגם את לפיד – הכריעו ביניהם לטובת לפיד. אורלי לוי, שלא עברה בגללם את אחוז החסימה, מייצגת ארבעה מנדטים של מרכז וימין. לגמרי ימין. בין הקבוצה החברתית שסובבת אותה יש רוב לימין. היא היתה יכולה להיות ה- Deal Breaker בין הגושים. רק שההתנשאות של השבט הלבן גמרה עליהם. אני שייכת לשבט הזה, כי אי אפשר לבחור אמא ואבא, אבל לפעמים הם מגעילים אותי באופן בלתי נסבל. זו אחת הפעמים הללו.

פעם שנייה, שגו כחול לבן באסטרטגיה המופרכת של “המפלגה הגדולה ביותר”. עזבו שהם שיקרו שקר גס לבוחרים, כי זה פשוט לא נכון. בפוליטיקה צריך לשקר לפעמים. אבל יותר הדאיג אותי מלכתחילה, שמי שמתיימרים לקחת מביבי את הנהגת המדינה – בונים קמפיין שלם על תזה שלא פוגשת את המציאות.

פעם שלישית, הם שגו במתקפות על גבאי והעבודה. מי שמסתובב על שותפיו הטבעיים במערכה הראשונה, ימצא את עצמו כמו משה – מביט בעיניים כלות על הארץ המובטחת אבל לא יכול להיכנס אליה, במערכה השלישית (זו שנגמרה עם ספירת הקלפיות). פעם רביעית, הם שגו בקמפיין אווירה שנראה יותר כמו הג’ימבורי של הצופים מאשר כמו קמפיין של מפלגת שלטון שבאה לעשות מהפך.

פעם חמישית, וקריטית ביותר, היא רעיון העוועים של הרוטציה, שמשמעותה שימת קצוץ על הבוחרים ועל השיטה הדמוקרטית וסגירת דיל עסקני פנימי, שבסופו הבוחרים יקבלו ראש ממשלה אחר מזה שהצביעו לו – מה שאינו שונה מהותית מהגישה של השלטון הנוכחי, של “אנחנו בעלי הבית ונעשה בו מה שבא לנו”. זה, עלה להם בעוד שני מנדטים לפחות.

והפעם שישית: אם לא גנץ היה עומד בראשם, אלא גבי אשכנזי, אולי כל זה היה נראה אחרת.

מי שיכלו להיות עם ארבעים מנדטים, עם עבודה ומרצ ומפלגות ערביות חזקות מאחוריהם, בגוש של 62-64 מנדטים, גמרו בפח הזבל של הניסיונות הרהבתניים שנכשלו.

אמרה לי פעם אישה חכמה שאני מעריכה ואוהבת, שלפעמים מה שנראה ככישלון הוא הצלחה, ומה שנראה כהצלחה הוא כישלון. 35 מנדטים הם הצלחה מסחררת נקודתית למפלגה שהומצאה לפני חודש וחצי, ושאפו מקצועי למי שעשו את זה (לא הפוליטיקאים, אלא מי שהריצו אותם) – אבל כישלון בהחלפת השלטון.

יש שם כמובן מנצחים עבור עצמם. בוגי יעלון, שלא היה עובר את אחוז החסימה, נכנס עם חמישה מנדטים. לפיד, שהגיע לתשעה מנדטים בתחזיות הכי אופטימיות, יוצא משם עם חמישה עשר. העסקנים השיגו את שלהם, על הגב של כולנו. אם הם יתפרקו – הם ישחקו אותה. למעשה, כיועצת אסטרטגית, זה מה שהייתי ממליצה להם לעשות. אין מה לחלוב יותר מהפרה המשותפת הלא טבעית הזו שיצרתם.

ביבי השיג כל מה שהוא רצה: העיף את בנט ושקד שנואי נפשו, יצר את איחוד מפלגות הימין כדי להקטין אותו, השאיר את פייגלין והכהניסטים בחוץ, והראה את כוחו וקנה בכך את נאמנותם הכנועה של אלה שנכנסו על בלימה.

זה לא יעזור לו, עם החקירות וכתב האישום שבפתח, וייתכן שבעוד שנה וחצי – שנתיים נלך שוב אל הקלפיות. אבל אולי זה יסייע לו למזער בספינים את הצרה אליה הכניס את עצמו.

אסכם את הטור הארוך מהרגיל הזה, בתודה מעומק הלב לחבריי וחברותיי א/נשי מפלגת העבודה, למועמדות ולמועמדים המעולים שלנו, למצע האחראי והמעמיק שלנו, לאהבת העם והארץ העמוקה שהופגנה בכל אמירה וכל צעד פוליטי של מועמדי העבודה, האידיאולוגיה הברורה, לראייה הבהירה של המציאות.

כשנכנס שחקן עם 35 מנדטים, כולם נפגעים אלקטורלית. לכן, חשבון נפש זה תמיד דבר טוב לעשותו, רק בואו ננשום רגע, וניזהר מסיסמאות. לא הכל בגללנו, בגלל גבאי, בגלל ההתארגנות או הקמפיין. זו העת לריסון, נשימה עמוקה וחשיבה אסטרטגית. הפסדנו בקרב, אבל אנחנו יחד ובסוף ננצח את המערכה: יהיה כאן עתיד טוב וסולידרי ובטוח יותר.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים