1. מזמן לא פרסמתי כאן טור על הצבא. בתור מי שעומדת להיות שוב אמא של חיילת, די בקרוב ולדי הרבה זמן (מסלול ייעודי לקצונה), וכמי שמנהלת מזה שלוש וחצי שנים את חמ"ל הורים לחיילות וחיילים, סוגיית זכויות הפרט בצה"ל אינה זרה לי. אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות על הצבא, הוא שמדובר בארגון שמתקן את עצמו. ככל שהארגון ביורוקרטי וקשיח, הוא מצליח לגלות גם יכולות בדיקה עצמית, שינוי ותיקון, שהלוואי וכל הארגונים היו מתברכים בהם.
הצבא הוא ארגון ייחודי בכך שמגייס מדי שנה המוני "עובדים", במספרים עצומים שאין להם אח ורע בשום ארגון אחר. עם שפע הגיוסים, באה מורכבות גדולה. זמן ההכשרה של טירונ/ית בן/בת 18 עד להפיכתו/ה למפקד/ת בן/בת פחות מ- 19, אינו מאפשר הבשלה של מזג פיקודי, וכל ציפייה מהמפקדים/ות הצעירים לגלות מזג כזה – מזמנת אכזבות. מה כן ניתן לעשות? לחדד פקודות. השבוע התפרסם למשל, בעקבות חשיפה עיתונאית על נתוני הכליאה בצה"ל, על עדכון צפוי של הדין המשמעתי, כך שמפקדים ומפקדות צעירים לא יוכלו כל כך בקלות לשלוח חיילות/ים למחבוש. הסנגור הצבאי הראשי צוטט בנושא: "הנתונים מצביעים על בעיה קשה. כליאת חיילים הפכה לברירת מחדל במקום מוצא אחרון. חייבים להגביר את הבקרה ולצמצם סמכויות". זה אמנם לא פתרון גורף לסוגיות הדין המשמעתי, שמחורר בחלקו כמו גבינה שוויצרית ומאפשר לא מעט שימוש אינסטרומנטלי בשיפוט לאכיפת נורמות שאין שום קשר בינן לבין הנורמות הצה"ליות או פקודות הצבא (למשל, בנושאי דת או הדרת נשים), אולם צעד מבורך בדרך לתיקון. רפורמות דומות עשה בעבר הצבא בנושאי מזון, ציוד, בריאות הנפש ועוד.
2. בעת האחרונה החלטנו בחמ"ל הורים, לצד פעילותנו ההתנדבותית האינטנסיבית בקבוצה (לסייע לכ- 17 אלף משפחות, זה מצריך שעות רבות בשבוע), לצאת בהיצע הרצאות ושיחות המלמדות הורים כיצד להתנהל נכון. התנהלות נכונה בכמה מישורים: כרוח הגבית המורלית והתומכת של החייל/ת, לצד ערוצי ההתנהלות התקינים בכל טווח סוגיות הפרט. ההחלטה הציפה ביקוש עצום בציבור ההורים, למשהו "אחר". אנחנו לא עוסקות בשיבוצים, משמעת, עניינים מבצעיים או יציאה מתפקידים או מהצבא בכלל – מה שממקד את פעילותנו בפרקטיקות המדויקות והמעשיות של "מה כן", ו"איך כן".
נכון הוא, שלכל החלטה יש מחיר, וההחלטה גרמה לצערנו לניתוק קשר על ידי "מיטב" (לשעבר הבקו"ם), שהם חלק איזוטרי (אך מציק במיוחד) ב"חוויית הלקוח" של משפחות המלש"בים (לפי מאות הדיווחים שמגיעים אלינו די חודש בחדשו). אז אמנם הם בחרו בשלב זה לרקוע רקיעה מטאפורית ברגליים ולהודיע שלא ישתפו אתנו פעולה, אולם הערך המוסף שיש לשיחות הללו עם ההורים – עצום מסך מתנגדיו.
גם עריכת סוג של "תיאום ציפיות" בכל הקשור למעורבות הורים (לעומת התערבות) ותפקיד המשפחה בשירות הצבאי, מתבררת כנושאת עמה אפקט מרגיע, שמפחית את ה"רעשים" במשך השירות. כל היתרונות הללו זוכים להערכה עצומה בצבא, לאורכו ולרוחבו. זה המקום להוקיר על כך טובה ולהביע הערכה לנקודת המבט האסטרטגית של מי שמבינים שבעידן התקשורת השטוחה, כשנמחקו ההיררכיות וכאשר לכל חייל/ת יש קשר ישיר בלתי ניתן לבקרה עם ההורים והמשפחה כמעט 24/7, כדאי וחשוב לחבק את ציבור ההורים, במקום להדוף אותם כבעבר. השתנו הזמנים, וכפי שציינתי בפתיח – הצבא מבין את זה ויודע לתקן את עצמו. וגם, פועל בתבונה בסיסית של If you can't beat them, join them.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
אנטי-פמיניסט
חנה, נשמה, תחליפי כבר את התמונה הזו שצולמה לבטח לפני 20 שנה