רביב דרוקר החזיר אותנו אחורה | הטור של חנה בית הלחמי

השבוע האחרון עמד בסימן בקלאש. המילה בקלאש מסמלת גל חוזר – נסיגה מהתקדמות, התקפת נגד שמרנית על הקידמה. ספציפית במקרה שלנו מדובר במתקפה אגרסיבית של עיתונאי העונה לכל הקריטריונים של גבר אלפא לבן ופריבילגי, על תנועת ה- #MeToo, שהיא תנועת התקוממות נשית רחבה נגד הסקסיזם, הדיכוי, הניצול וההתעמרות הרב דורית של גברים בנשים.

רבות נכתב על ה"תחקיר" הזה, תחקיר תכנית "המקור" לפני כשבועיים, על הטרדות מיניות לכאורה במרצ וטיפול הנהגת המפלגה בתופעה. אני לא ממרצ, לא חשודה כבעלת עניין, אין לי חיבה מיוחדת לדמויות שהוכפשו עד עפר בתכנית המקור, אולם משהו בחד צדדיות המובהקת ובנחרצות המתקפה על ה- #MeToo ועליהן – גרם לי לאי נוחות. מספיק אי נוחות כדי שאטרח לברר במה מדובר.

אקדים ואומר, שאני לא יודעת מה קורה במרצ, במקומות ובחדרים שאיש/ה מאתנו לא היה או היתה בהם. אין לי דעה על מי שהתלוננו ועל הנילון או סובביהם. אני יכולה להתייחס לכל מה שגלוי. מדובר בפרקטיקה ידועה ומוכרת בתקשורת בכלל ובכל הנוגע לנשים בפרט, של מיסגור הסיפור בדרך מאוד מסוימת, המציגה היפוך תפקידים, שבא לשמר את יחסי הכוחות המגדריים המסורתיים: הצגת המתלוננות ותומכותיהן כאשמות והמואשמים כקרבנותיהן. במילים אחרות "טכניקת האשמת הקרבן".

הנה טיפ קטן עבורכם/ן: כשתחקיר נראה אבסולוטי כל כך, תחשדו. תשאלו שאלות. למשל: אם נאמר בתחקיר שמצבה הנפשי של אחת הנשים אינו במיטבו, איך זה יתכן שביססו תחקיר רציני על דבריה? ואיך לא נרמז אפילו שקדמה לחרטה שלה תביעת השתקה (SLAP) ענקית, שהוסרה בעקבות ההתנצלות? מבלי שתהיינה לי תשובות, ורק מעצם שאלת השאלות, מסתבר שמדובר בתחקיר מחורר כמו גבינה שוויצרית.

למשל, היעדר גילוי נאות על קשר של הפמיניסטית שהובאה כדי לצאת פומבית נגד פמיניסטיות ותנועת ה- #MeToo, ד"ר אורית קמיר, לעורכת הדין שמייצגת את הנילון, שהיא סמנכ"לית המרכז הישראלי לכבוד האדם שהקימה קמיר ועומדת בראשו כיו"ר. גם לא נאמר בשום מקום, שקמיר, שיצאה נגד מנהיגות המפלגה, שייכת לאופוזיציה שלהן בוועידת מרצ. בחפירה עמוקה יותר מצאתי, שההתנהלות (התקינה) של הנהגת מרצ, על פי הנחיות החוק למניעת הטרדה מינית (שניסחה קמיר, אגב) המאפשר שלוש דרכי בירור לתלונה – שתיים דרך המשפט הפלילי והאזרחי ואחת מהן (הנפוצה יותר) בתוך הארגון – הוצגה בתחקיר כאילו מדובר ברדיפה אישית או "קונספירציה נשית נגד הנילון". זאת לצד השאלה (שלשון החוק עצמו מייתרת) – "למה הן לא פנו למשטרה". הן לא פנו כי הן לא צריכות לפנות. ממה שהבנתי, היו בתחקיר דברים שהוצגו בנחרצות כאילו קרו בתהליך הבירור – וכנראה לא קרו מעולם. פשוט לקחו רק את גרסת הנילון.

מספר ימים אחר כך, התפרסמו ציוצים בטוויטר של העיתונאי, רביב דרוקר, עורך ומגיש המקור, ולאחר מכן טור שלו בהארץ, הקורא להדיח את תמר זנדברג ראשת מרצ, מכל מיני סיבות שאינן קשורות לסיפור הזה. הגילוי הנאות לכך שיש לו עמדה פעילה נגד מי שהוא צלב שבוע קודם לכן בתכניתו – לא ניתן בתחקיר.

ציבור הצופות והצופים קבלו נקודת מבט צרה, נרטיב אחד מני רבים, על סיפור מורכב וגדול. גם אם הנרטיב ספק-מוצדק, הרי שהאתיקה הבסיסית מחייבת לשדר אותו בתוך הקשר רחב ותוך גילוי נאות ובחירה פחות סלקטיבית של החומרים שהוצגו בתחקיר.

עבור ציבור הגברים הליברלים, מהסוג שרק חיכו שגבר ליברלי אחר יאפשר להם לצאת נגד ה- #MeToo מבלי להיראות לא-נאורים בעיני עצמם והסביבה, היווה התחקיר המחורר הזה זכייה בקזינו של החיים: כעת נדמה להם שהם יכולים לומר לנשים "הגזמתן" ולהחזיר אותן להיות חוטבות העצים, שואבות המים והמוטרדות/נאנסות השותקות, המרצפות את הדרך לשימור הדומיננטיות הגברית בחברה המתיימרת להיות שוויונית. רק שהממזרות שינו את הכללים, גם אם הן סופגות עלילת דם ודקירה בגב מזכר אלפא פסאודו-ליברלי, מנהיגה פמיניסטית שהסתובבה על מי שעשו אותה או מתלוננת צעירה מאוד ומוחלשת.

אם היה לינץ' ציבורי, שיימינג ועוול – הרי שהם נעשו על ידי כל מי שתקפו את מרצ, מתוך מה שעולה ממנו ניחוח של מניעים זרים לכאורה ואולי אפילו חיסול פוליטי. עושים את זה לנשים מקדמת דנא, וכנראה ימשיכו לעשות. מה שהשתנה, זו תנועת ה- #MeToo שמעניקה לנשים קול, שלא ניתן להשתיקו.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים