מחכה לנס | הטור של חנה בית הלחמי

כמה שמחתי השבוע על כך שמערכת החינוך מאחורינו. השר פרץ וטיפולי ההמרה הצטרפו לשלל אירועים נוספים של נבזות, גזענות ורוע. למשל, תמיכתו באפרטהייד (ההכרזה על תמיכתו בסיפוח ללא זכויות למיעוטים) ובמדינה דו לאומית עם מיעוט יהודי שולט (דרום אפריקה, אנחנו מאחורייך!), או החוצפה, הכפירה והרוע שנטפו מהחלטתו לא ללחוץ את ידה של הילדה הוויאטנמית הקטנה שזכתה באולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית, תוך הלבנת פניה ברבים. ממלכת החטאים והרשעות הזו כבר לא “תחנך” את ילדיי. יש בכך נחמה פורתא, גם אם בסופו של דבר הדאגה מהנזק שהאנשים הללו עושים גוברת על תחושת הרווחה.

אנחנו ממש על פי התהום. אין לי דרך לחזות האם נמצא את עצמינו בעוד שלושה חודשים עם ממשלה שתמשיך את כדור השלג הזה לקראת מדינה שכדי לאפשר לעצמה את שחיתויותיה – מכרה את ערכיה ואותנו (בנזיד עדשים, יש לומר) לקבוצה אופורטוניסטית מופקרת, שבעיקר רוצה להקים כאן מדינת הלכה כובשת וחשוכה, ולהסתיר בחשיכה הזו את פשעיה, או שיקרה נס ותבצבץ לה תקווה. מה שאני כן יודעת, זה שהמדד החשוב לנאורות, לשגשוג כלכלי, למדינה יציבה בכל הפרמטרים – נמצא בנסיגה. והמדד הזה הוא מדד השוויון המגדרי. יש תואם מוחלט בין מדינות טובות (בכל הפרמטרים שהזכרתי ובנוספים) לבין מדד השוויון. כאן, אנו נכנסים לתקופה עם פחות ח”כיות, פחות מנהלות בכירות, ותחת מתקפה קשה של רבנים פונדמנטליסטים על זכויות שהושגו בדם. ואל תתבלבלו – המתקפה לא נובעת מטעמי דת או הלכה. הם משקרים ועוברים על מצוות דתם כדי להסתיר את הסיבות האמיתיות: כוח וכסף.

בתוך כל זה, הודיעה גם ח”כ שלי יחימוביץ’ על פרישתה מהחיים הפוליטיים. בפברואר האחרון, קצת לפני הבחירות לכנסת ה-21, ישבתי אצלה בסלון הצנוע שלה ושוחחנו, בעת שהיא קלפה לימונים. היא הרשתה לי לצלם אותה. למרות שוודאי שהיא לא ניסתה להשרות עלי ייאוש, אלא אף להיפך, וכל שיחתנו נסובה על ענייני הקמפיין, יצאתי ממנה קצת מיואשת. בדרך כלל, תחושות הבטן שלי מקדימות מאוד את המציאות. ואכן היום, המציאות פגשה אותן.

הרגע הזה, של פרישתה (או פסק הזמן) של שלי מהפוליטיקה, מייאש בכמה ממדים. שלי היא אחת המנהיגות האמיתיות היחידות שהיו ויש פה, ענקית בעולם של גמדים. אנחנו נפרדים ממנהיגה בעידן של עסקנות זעירה, מאישה-מנהיגה בעידן של בקלש מיזוגני אכזרי במיוחד, ממנהיגה ערכית ויושרתית בעידן של שחיתות ורהב, מפרלמנטרית חרוצה וחדורת שליחות בעידן של פרלמנטרים/ות אופורטוניסטים/ות ובטלנים/ות, ממנהיגה ציונית-הומניסטית בעידן משיחי ולאומני, ממנהיגה שוחרת שלום בעידן של מחרחרי מלחמה, וכנראה שאנחנו גם נפרדים מתנועת העבודה המיתולוגית – בעידן של ליברליזם חזירי על גבול הפסיכופתי.

כחברת ועידת מפלגת העבודה כואב לבי על המפלגה שבנתה את המדינה וכילתה את ימיה, תנועה מובסת, שמונהגת כעת לכאורה על ידי איזה סטאלין-וונאבי (על פי קמפיין החוצות הביזארי שהעלה) וחבורת העסקנים הזעירים שלו.
בממד המאוד אישי, גדלתי (ממש כילדה) בין רגלי מנהיגיה המיתולוגיים של מפלגת העבודה, בכנסי פריימריז ובחירות אצל הורי במרפסת. הצער שלי הוא בתלת ממד.

אני סומכת ידיי ולבי על שיקול דעתה הערכי של שלי, ודאי שההחלטה שלקחה היא ההחלטה הראויה ביותר שיכלה לקחת בנסיבות שכולנו נקלענו אליהן. זה לא ממתיק את תחושת הייאוש, הגדולה מאירוע הקונקרטי ונוגעת לכל מה שמסמלת עוד פרישה של עוד מנהיגה מצוינת.

אם לחזור לרב רפי פרץ, הרי שההיסטוריה תתחשבן אתו ועם שכמותו. אנחנו יודעים את זה, כי בינתיים עוד לומדים כאן היסטוריה. מי שמעוניינים שהידע הזה יתקיים – אסור, פשוט אסור להם להצביע בבחירות הקרובות לו, לדומיו ולכל מפלגה שתהיה מוכנה להכניס את כל מקבץ הרוע האנושי הנוטף הזה, שונא אישה, גר, זר ואדם, לקואליציה. זה יחזור בבומרנג נוראי גם לפרצופים של מי שחושבים שהטיפוסים האלה מייצגים אותם.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים