שיעור בסיסי בנושא ההפרדה המגדרית | הטור של חנה בית הלחמי

רגע לפני שנפתחת שנת הלימודים, נראה לי שזה הזמן המתאים ביותר לשיעור בסיסי בנושא ההפרדה המגדרית. רק השבוע פסק בית המשפט, שעיריית ראש העין איננה יכולה להפריד בין בנים לבנות בבית ספר ממלכתי דתי כבר מכיתה א’ (חוזר המנכ”ל מאפשר מכיתה ד’, וגם זה שנוי במחלוקת ובמאבק בין ההורים). בית משפט אחר פסק כי אין לקיים מופע ציבורי מתקציב ציבורי לגברים בלבד בחיפה, ובית המשפט העליון אסר על הפרדה מגדרית במופע בעפולה (פסיקה שהגיעה באיחור ולא יושמה).

ההפרדה המגדרית היא רעה חולה ההולכת ומתפשטת כאש בשדה קוצים, כשהפירומנים שמבעירים אותה הם כאלו שמדברים בשם הדת וההלכה, לעיתים אומרים ביודעין דברים שאינם אמת, תוך שהם מבזים את שתיהן עד עפר. למה הם עושים את זה? לא מתוך אמונה דתית אלא מתוך תאוות כוח ותאוות בצע. הרחקת נשים, שהחלו להצמיח כנפיים, אמביציה ורצון להשתלב במנגנוני הכוח, על מנת שלא יפחיתו את מידת השליטה הבלעדית שלהם במוקדי הכוח הקרובים לסיר הבשר. כבוד האדם, זכויות האדם או כבוד בת המלך מעניינים אותם כקליפת השום. הדרת נשים היא פוליטית, לא דתית ולא הלכתית. אז בואו נפזר קצת את הטיעונים הדמגוגיים שנשמעו לאחרונה בעד ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי:

1. הנשים החרדיות רוצות, זה אומר שאנחנו לא מכבדות את רצונן – אין קשר בין מה שאני רוצה או הנשים החרדיות רוצות, לבין סוגיית ההפרדה במרחב הציבורי. ככזה, הוא שייך לכולנו וממומן על ידי כולנו וזכות היסוד שעומדת לנו בגינו היא חופש העיסוק (שירת נשים, למשל), חופש התנועה וגם חזקה משפטית על המרחב המשותף. מי שרוצה הפרדה, לא מונעים ממנה להתקבץ יחדיו במרחב פתוח ולא מונעים ממנה הפרדה במרחבים ציבוריים בבעלות פרטית, שם ניתן לקיים גם אירועי תרבות, ואפילו בסיוע מימוני של הרשות, מבלי לפגוע בזכויות יסוד של כלל האוכלוסייה. הדרישה להפרדה במרחב הציבורי היא כפייה אלימה של שינויים בסטטוס קוו, לצד אחד בלבד.

2. אבל גם בכדורסל ופילאטיס החילוניות רוצות הפרדה, מה ההבדל? – תחומי הספורט אינם מופרדים מגדרית אלא מתבצעים בקבוצות ממוגדרות בשל הבדלים פיזיולוגיים. להביא טיעון “השוואתי” כזה זה לומר ביודעין דבר שקר, משהו שאינו מומלץ ככלל, ולאלו שיום הכיפורים בפניהם – במיוחד. לא הכל מותר במלחמה על כיבוש המרחב הציבורי על ידי הקבוצה רגרסיבית שרוצה להחזיר אותנו למטבח, לחדר הלידה והילדים ולמיטה. כמו כן, רובם המכריע של חוגי הספורט הלא קבוצתיים בהם יש דומיננטיות לנשים, אינם סגורים לגברים. להיפך. בספורט הקבוצתי – הקהל מעורב.

3. זו בחירה שלהן (להיות בצד, ללא מרחב ראייה מספק לבמה ודחוסות לפינה עם הילדים) – כן, זו הבחירה לא לשלם את מחיר הסנקציה החברתית המושתת על מי שבוחרת אחרת. זו שתפרוץ את הווילון ותשב ברווחה לצפות במופע כמו הגברים, במרכז מתחם המושבים, כנראה שתאלץ להתמודד עם מתקפות קשות, הוצאת ילדיה ממוסדות החינוך, איומים פיזיים ואחרים.

לסיכום, חשוב לציין שההלכה היהודית דורשת צניעות והימנעות ממגע, לא מתחמים נפרדים במרחב הציבורי. היא גם מאדירה את המשפחה ולכן אף מעודדת את המצאות התא המשפחתי יחד במרחב הציבורי. כל מי שמספר לכם/ן סיפור אחר, לוקה או בבורות או במגמתיות. אין שום דבר “תרבותי” בדרישות ההפרדה. מי שיכנסו לפורומים של פמיניסטיות דתיות יהיו עדות/ים לכעס הרב שמעוררת למשל ההפרדה בבני עקיבא – שבעבר היו תנועה מעורבת והיום אפילו הטיולים מופרדים למסלולים שונים לבנות ולבנים. מדובר במדרון חלקלק, ומה שקורה במדינות אחרות בעולם בהן קיימים כוחות רגרסיביים דתיים כאלו הנאבקים על כיסוי, דחיקה והרחקה של נשים – אמור להפחיד גם א/נשים דתיים ומסורתיים. אסור לנו להרשות שזה יקרה, בקלה כבחמורה. עוד מעט נגיע שוב למופעי בתי ספר בהם לא מאפשרים אפילו לאבות לצפות בבנותיהן השרות או רוקדות. תפקחו עין על מערכת החינוך בהקשר הזה, ותמכו במאבק בהפרדה.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה