כץ וסמוטריץ’ צריכים לבקש סליחה מכולנו | הטור של חנה בית הלחמי

יש שני אנשים שצריכים לומר לכולנו סליחה ביום הכיפורים הזה: שר התחבורה היוצא, ישראל כץ, ושר התחבורה הנוכחי, בצלאל סמוטריץ’. גם כשיבקשו סליחה, לא בטוח שהשוכן במרומים, החבר הדמיוני של שניהם, יסלח להם. כי חטאיהם כלפי אזרחי ותושבי ישראל הם כבר מזמן לא בקטגוריה של חטאים שבין אדם לחברו. אם נולדנו בצלמו – הרי שאלו חטאים מובהקים שבין אדם למקום.

שנים של הזנחה פושעת של התחבורה הציבורית והשקעה מופרכת בפרויקטים גרנדיוזיים של אוטוסטרדות ומחלפי ענק, שמזכירים קצת את האסטרטגיה השלטונית של דיקטטורות המפארות את עצמן, והשקעה מאסיבית רק במגזרי-המחמד של עצמם (רובם מעבר לקו הירוק), נותנות את אותותיהן בחיים של כולנו: אנחנו נמצאים יותר במכונית ובפקקים, חשופים יותר לסכנות בדרכים ונמצאים פחות עם המשפחות שלנו, החברים/ות שלנו ובמקומות יצרניים שיכולים לסייע קצת לצמצום הפערים הסוציואקונומיים הקיצוניים – שאותם שני שרים שותפים ליצירתם.

ההנפצה האחרונה של סמוטריץ’ הוא הנתיב לנסיעה משותפת. לתושבי מדינת ישראל אין אלטרנטיבות ממשיות מלבד להיכנס לאוטו בבוקר. מאחר ואין אלטרנטיבות, קשה מאוד לייצר בישראל תרבות של נסיעה משותפת. גם אם אני מוצאת, למשל, עם מי להיכנס לתל אביב בבוקר – הסבירות הגבוהה היא ששעות החזרה הביתה תהיינה שונות. כשכולנו מחויבים למיליון התחייבויות ועמידה בזמנים, אין לנו את הפריבילגיה לצאת מהבית מבלי לדעת מתי ואיך אנחנו חוזרות/ים אליו. היינו, לא ניתן לקחת סיכון שלא יהיה לי איך לחזור הביתה בזמן.

והנה לכם/ן דוגמה: לפחות פעם בשבוע אני נוסעת מרעננה לחיפה. נסיעה ברכבת, במצטבר (הגעה לרכבת, חניה, נסיעה כולל החלפות והגעה מהרכבת למחוז חפצי), אורכת כשעתיים וחצי. נסיעה באוטו – שעה וכמה דקות. במציאות בה האלטרנטיבה לנסיעה בדד במכוניתי היא חמש שעות בדרכים, ההחלטה על עיבוי הפקקים בגלל רעיון מופרך של “קארפול” במציאות בה הוא בלתי יישומי, היא מתקפה אלימה של השלטון על חיי אזרחיו.
גם לתל אביב אני נאלצת להגיע תכופות לצרכי פרנסה. נסיעה באוטובוס אורכת לפחות כשעה (אם היה לי מזל והישיר עצר בתחנה), ברכבת 40 דקות לא כולל נסיעה אל ומהרכבת וחיפוש חניה (כלומר – למעלה משעה). נסיעה באוטו מדלת לדלת – חצי שעה.

ועוד לא דיברנו על ביטחון אישי. כן, אני כבר יודעת שממשלת ישראל הנוכחית שמה קצוץ על שלומן האישי של נשים. ובכל זאת, כדאי להאיר את ההיבט החשוב הזה: כאישה, הסיכוי שאקח את הסיכון ל”קארפולינג” (נסיעה משותפת – איתור שותפי דרך באמצעות אפליקציית שיתוף) – נמוך עד אפסי. ושוב ממשלת ישראל דואגת (לא דאגה ממשית, אלא דאגה מזויפת ופופוליסטית, ובכל זאת…) לגברים בלבד. שלא לדבר על כך, שמצפים מאתנו, תמורת תשלומי המיסים שנוזלים בכמות מרשימה לשחיתות, סחטנות סקטוריאלית והתנחלויות במקום ל- Well being של כולנו, “לעבוד בזה”: לחפש באופן אקטיבי מי ייסע אתנו כדי שסמוטריץ’, שאנחנו מעניינים/ות אותו כנראה כקליפת השום, לא יתן לנו דו”ח.

הטוויסט ההומוריסטי של ההחלטה הטיפשית, המזיקה והאומללה הזו, הוא ההצעות המצחיקות ברחבי הרשת, לרכישת בובות מין ובובות חלון ראווה כדי לעבוד על המערכת ולדמות מכוניות עמוסות נוסעים. אבל כשסיימנו להיקרע מצחוק, חזרנו לפקקים, שהפכו להיות המציאות היומיומית שלנו, ולתחבורה הציבורית הכושלת, שהיא תמונת מראה של שורת הכשלים השלטוניים והכושלים השלטוניים שמטרפדים אותה.
אם לחזור לפתיח: יום הכיפורים בפתח. גם אם אנחנו נסלח לשניים הללו ולממשלה העוולתית שמקיפה אותם, אני בספק אם אלוהים יהיה סבלני כמונו, על החטא הגדול הזה שנעשה לנושאים ולנושאות את צלמו. אני לא מאחלת גמר חתימה טובה לסמוטריץ’ וכץ, אלא לנו: שהשנה הזו תשחרר אותנו מהם, לטובת שלטון שהשעות הנגזלות מאתנו בדרכים, חשובות לו.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה