דת זה לא עגבניות שמוכרים בשוק: הטור של חנה בית הלחמי

1 בעוד שבועיים בחירות. המושג שלי על בחירות הוא של טירוף מערכות כולל. הרחובות זרועים בא/נשים עם חולצות ממותגות של מפלגות, דוכנים בכל פינה, מיליון טלפונים של שידול מכל הקשת הפוליטית, כנסים, חוגי בית, שלטים מתנופפים ממרפסות, מה לא. וכעת, אדישות מוחלטת. העם נקעה נפשו. גם מהשחיתות השלטונית וגם מהבחירות. במובן מסוים, נהיינו מדינה נורמלית, בה לאנשים ממש לא אכפת מי בשלטון. רק שזה קרה מכל הסיבות הלא נכונות. לא כי הכל טוב, אלא כי התפיסה המכוננת היא – שכולם רעים במידה שווה.

מעולם לא קרה לי בעבר שבשלוש מערכות בחירות הצבעתי בכל פעם למפלגה אחרת. השבר הרעיוני והפוליטי שאנחנו מצויות/ים בו, הוא על סף הקטסטרופה, ואני ממש לא לבד: חוץ מכשליש מהמצביעים, שנוהים אחרי ביבי והליכוד כמו אחרי החלילן מהמלין, כל השאר אבדו את הציר המרכזי שניתן היה להיצמד אליו בעבר. גם בימין וגם בשמאל. אני, שגדלתי על ההצבעה בבחירות כערך אזרחי מהמעלה הראשונה, אפילו שקלתי לרגע לוותר ולא להצביע. אני מצטערת לבאס אתכם/ן, אבל נראה שעוד יהיה הרבה יותר רע לפני שיתהפך התקליט והמצב ישתפר.

ולא, זה שאנחנו חלק ממגמה עולמית של הקצנה אלימה לימין לאומני ופונדמנטליסטי ולשחיתות כנורמה, לא מנחם אותי. אני חיה פה, לא בכל העולם. אז כנראה שאגרור את עצמי ביום הבחירות, מתוך משמעת עצמית טכנית לחלוטין, להצביע עבור מפלגה שאני לא מאמינה בה, רק כי היא שייכת לגוש שיוציא לנו סוף סוף מהחיים את אלו שלטעמי מושחתים יותר. בחירה בין רע לגרוע. הסיבה היחידה שהמחשבה לא להצביע עפה לי מהתודעה כלעומת שבאה היא, שלא לבחור – פירושו עוד קול ליותר גרוע. אז צאו להצביע, כמו שצוללים למים: לסתום את האף, לעצום את העיניים ולשים פתק לגוש.

2 השבוע קבלתי דוח מפואר בסך 250 שקלים על חניה באדום לבן. אלא מה? לא חניתי באדום לבן. חניתי היכן שאני חונה יומיום, בכחול לבן מתקלף עקב הזנחה של העירייה (כן, כן – זו שנתנה לי את הדוח), שחשף כתמים אדומים של הסימון העתיק שהיה שם בעבר הרחוק, כשהיה במקום אתר בנייה. אני עוד אגש כמובן לעירייה ואדרוש לבטל את הדוח. עד אז, עלתה בי המחשבה, שככה זה עובד: שמים מכשול בפני עיוור (במקרה דנן – הפקח, שאין לו כנראה זיכרון ערני דיו, בקיאות בטריטוריה עליה הוא אחראי או בסיס מידע זמין לוודא מה באמת הסימון הנכון) כדי לגרוף רווחים (מאתנו).

3 בואו נדסקס רגע את השערורייה בשנקל שרצה ברשתות השבוע, על החלטת עיריית תל אביב לאסור לכאורה על דוכני התפילין של חב"ד. כבר מזמן נוכחתי שהכיפה שעל הראש אינה ערובה לקיומו של הדיבר התשיעי (לא תישא עדות שקר) בנורמות ההתנהגות של מי שחובשים אותה. אז בקיצור: להד"ם (לא היו דברים מעולם). עיריית תל אביב אסרה על כל שידול בקרבת בתי ספר, שהינו עבירה על החוק גם אם אלוהים בעצמו יעמיד שם דוכן. הסיפור הזה עורר שיח ער על התפילין, שהם לתפיסתי סוג של בעיה מכל כיוון שנביט בהם: עשויים מעור, מוצעים לגברים בלבד.

מעבר לכך, לבי על דת שנדרשת לספסר את מנהגיה בדוכן רחוב. ההבדל בין הנזירים של ההארי קרישנה, השדלנים של הסיינטולוגיה ושדלני התפילין של היהדות קטן מאוד. דת, שעניינה אמונה עמוקה בבורא עולם, לא אמורה למכור את מרכולתה כמו עגבניות בשוק. אבל זו רק דעתי. אני ממילא לא לקוחה פוטנציאלית של הגזענות המגדרית, שלו האמנתי באמונה דתית כלשהי לא היתה מאפשרת לי להניח תפילין כמו שווה בין שווים. אז מה אני יודעת? בכל מקרה, לו עיריית תל אביב הייתה אוסרת באמת על דוכני הנחת תפילין, היא הייתה מצילה בכך את הדתיים מביזוי הדת של עצמם בדוכני הרוכלות הללו.

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה