הקורונה הביאה אלינו המון דברים, גדולים כקטנים. אתייחס כאן לשניים, שונים בתכלית האחד מהשני: מפגשי הזום, ופרופ' לס. שני נושאים חשובים שראוי לתת עליהם את הדעת.
ערב הטור הזה, למשל, השתתפתי בכנס זום שהייתי ממארגנותיו, בנושא מקצועות הצווארון הוורוד ומאבק קלינאיות התקשורת והמרפאות בעיסוק ברפורמה שהיתה עלולה להפריט את עבודתן ולהעמיד את שכרן על שבעה עד 27 שקלים נטו לשעה. המרצות המרכזיות בכנס היו פרופ' דפנה הקר, ראשת החוג למגדר באוניברסיטת תל אביב וחברת סגל בפקולטה למשפטים ופרופ' אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
לא אכביר מילים על חשיבות ההרצאות הללו, שנעו ממצב המאקרו של נשים בחברה ובשוק התעסוקה, לסוגיות הקונקרטיות של העסקת נשים. ההדגש המעציב מכולם של פרופ' בנימין היה על כך שמיומנויות נשיות נחשבות ל"אינטואיטיביות" ומיומנויות של גברים כ"מקצועיות". מיומנות אינטואיטיבית שווה כמובן פחות כסף. בנוסף, התשלום המופחת לנשים משאיר יותר כסף פנוי למדינה למימון גירעונות ממשלתיים.
עוד אקדיש מן הסתם טורים נפרדים לסוגיות הכאובות הללו. עד אז, חשוב לי להדגיש את הפלטפורמה: למעלה מ-800 מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ונשים ממקצועות הבריאות נרשמו לכנס. כ-500 מתוכן השתתפו בו בפועל. מדובר בכ-55 אחוזי השתתפות. אם נשווה לחיים האמיתיים (כלומר, כנסים באולם עם משתתפים שמגיעים פיזית לכנס), הרי ששיעור ההשתתפות בכנסים לקהל הרחב עומד על 10 אחוזים ושיעור ההשתתפות בכנסים מקצועיים על 30 אחוז מהמוזמנים/מתעניינים. מה שאומר, שתרבות הזום פותחת פתח לחשיפה מוגברת הן לידע והן לאקטיביזם תעסוקתי וחברתי. הזום ממיס חסמים של כפל תפקידים (של נשים) וניתן להשתתף מרחוק גם באירועי תוכן ואקטיביזם, שנשים לא הגיעו אליהם עד כה כי פשוט היו בבית עם הילדים. שלא לדבר על הנתון שסיפקה פרופ' הקר בנושא הזה – נשים עובדות בממוצע 12 שעות שבועיות יותר מגברים. אין להן זמן להיכנס לאוטו ולהיות שלוש-ארבע שעות מחוץ לבית.
את הפנומנה השנייה שסיפקה לנו הקורונה אני מכנה "מקרה הבוחן של פרופ' לס". מדובר בדמות ציורית, תיאטרלית, עתירת מחוות פיזיות ומילוליות שאינן מקובלות בראיוi טלוויזיוני, אולם שאומר דברים דומים להפליא של כמה ממנהיגי עולם הרפואה והאפידמיולוגיה. כחשדנית כרונית התבוננתי על אלפי הגינויים שחטף פרופ' לס ברשתות החברתיות, כאילו הוא אחראי אישית לפחות על ההדבקה ההמונית בישראל, ממש ניגש לכל חולה והתיז עליו נגיפי קורונה. נדהמתי מעוצמת התגובות, מה גם שלס באמת אינו היחידי שאומר את הדברים, והשאר מתקבלים כגיבורי השעה בעלי היושרה האינטלקטואלית והיושרה לומר את אשר על ליבם.
אז למה זה ככה? למי שיודעות.ים ולמי שלא, תפקידה המסורתי של תקשורת ההמונים (טלוויזיה, למשל) היא אינדוקטרינציה: הטמעת נקודת המבט של השכבה ההגמונית (ממשלה, קובעי מדיניות) בתודעת הקהל. אני חושדת שלס נבחר, בין אם במכוון או באופן לא מודע, להיות מעביר המסר, על מנת להגחיך את המסר ולחזק בכך את הגישה למשבר שמייצגים משרד הבריאות והממשלה. מה שאני יכולה להציע לכולנו בהקשר זה הוא לרסן את תגובותינו ללס ולהקפיד לשמוע עוד שניים-שלושה בעלי דעות ביקורתיות על ניהול משבר הקורונה. את המיינסטרים, כלומר מה חושבים א.נשי משרד הבריאות ואת המופעים המופרזים (לא פחות משל פרופ' לס) של ראש הממשלה, אנחנו סופגים ממילא.
לטעמי, למרות שלס מוצג בתקשורת כ"ליצן החצר", יש הבנה מופשטת רחבה בדבריו של הזירה, על המחירים הכבדים שאנו משלמים מעצם הסגר ועל האופן שבו נוהל משבר הקורונה. עוד אין לנו נתונים, ועוד יהיו, וכולנו נזדעזע מן הסתם מהנזקים שצברנו בתקופה הזו, אבל עד אז, תקשיבו לו. סננו את מה שלא בא לכם.ן טוב באוזניים, קחו ממנו לפחות את הספקנות. כי היעדר ספקנות מזיק לנו יותר ממחוות ידיים ומילים דרמטיות של פרופ' לס בפאנל טלוויזיוני, שמציב אותו שם בהיעדר תום לב ולאו דווקא מתוך כוונה טובה. ושנהיה בריאים.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
תגובות