הדרישה של "הצל" לא הפתיעה אותי. מאנשי התרבות ציפיתי ליותר | הטור של חנה בית הלחמי

האמן יעקב מישורי, הוא דור שני לשואה. החווייה של ליל הבדולח, שחוותה אמו בילדותה, צרובה לו בנשמתו. ילדה יהודייה, שניצבת בפחד גדול מול נחשול השנאה הרצחנית, הקוראת "מוות ליהודים". הקריאה הזו, הוטמעה בעבודתו האמנותית. שמעתי פעם, לפני שנים, את היסטוריון השואה יהודה באואר, מדבר על הטראומה המתמשכת של השואה, מעבר לשנות חיי הקרבנות: זו שעוברת ב- DNA הרגשי והמשפחתי לילדים ולנכדים ולנינים. לימים, עלתה אמו של מישורי לארץ וגידלה משפחה במדינת ישראל – ההגשמה הציונית במיטבה. האמנות של בנה, על ההיפוך הויזואלי שהוא מחולל לקריאה "מוות ליהודים", היא הניצחון הפרטי שלה על האנטישמיות הרצחנית של הצורר הנאצי. מדובר בנושא שניתן להסביר אותו, שיש לו משמעות עמוקה והקשר. או לפחות היו לו כאלו, עד שנפגש בחדלון התרבותי הנבער של ישראל 2020.

בישראל של שנת 2020, יש למרבה האירוניה גם "חולצות חומות": חבורות בריונים שונאי אדם, גזענים, שונאי יהודים שאינם יושבים במשבצת הצרה של הבערות האלימה המאפיינת אותם. אלו, נתקלו ביצירה של מישורי ויצאו לעשות את מה שהם יודעים: טרור. אין להם שום הבנה באמנות, אמפטיה לאמן, לשואה, לשורדיה, הם בורים, נבערים, אלימים, משליטי טרור, טיפשים ומפחידים. כן, מפחידים. מה שנורא בכל העניין הזה, זה שהמרכז הרפואי בו הוצבה היצירה, נבהל והסיר אותה.

במאמר של נעמה ריבה בהארץ, היא מצטטת את הפוסט של "הצל", שצבר יותר מ–14 אלף לייקים וכ–8,000 שיתופים, כולל מאות פניות מתלהמות למרכז הרפואי בו נתלתה היצירה: "אדם נתקל בתמונה… הוא שיפשף את העיניים ולא האמין למה שהוא רואה. האדם המזועזע ניגש לאחת העובדות הבכירות במקום ושאל אותה על התמונה; העובדת ענתה לו בהתרגשות: 'האמנות המדהימה הזאת תלויה כאן כבר שנה. זה של 'אמן' פרובוקטיבי שנשוי לבכירה בעיתון הארץ (כמה מפתיע) בשם יעקב מישורי'. האדם המזועזע שאל: 'את מודעת לכך שרשום עליה מוות ליהודים?' העובדת ענתה לו בכעס: 'כן זה חופש הביטוי, זה אמנות!'…למי שלא רואה את הכיתוב שיהפוך את התמונה, הם תלו הפוך בכוונה!…מדיקה מרכזים רפואיים, צפו לתגובה קשה!".

הרבה דברים מדאיגים אותי בסיפור הזה. ככלל, אין לי ציפיות מכנופיות הבריונים החלולים של הימין להבין באמנות, בציונות, ביהדות, בלאומיות, בפוסט טראומה של דור שני ושלישי, בסולידריות או בתרבות. יש לי ציפייה כזו מהמרכז הרפואי, שתגובתו מבישה בעיניי שלוש פעמים: פעם, משום שמתגובתה המצוטטת של ה"בכירה" במרכז הרפואי (אם אכן נאמרה), נראה כי גם היא לא הבינה על מה ולמה מתקיימת יצירה כזו על קיר במדינת ישראל רוויית טראומת השואה והגבורה. פעם שנייה, בהסרת היצירה במקום לעמוד לצד האמן ולתווך באמצעות שלט הסברה את משמעותה העמוקה של היצירה עבור מי שלא מסוגלים להבין לבד, ופעם שלישית – תגובתו העלובה של המרכז להסרת היצירה (חפשו בפייסבוק).

ליין תגובות מדאיג נוסף, הוא של כל א/נשי התרבות לכאורה מבין חבריי, שטענו שאין ליצירה "שנויה במחלוקת" כזו מקום במרכז רפואי, אלא רק במוזיאון. למה? מה שנוי במחלוקת ביצירה הזו? למה יצירה אמיתית, שאינה מז'אנר של "הילד הבוכה" או אסתטיקה גרפית שטוחה, לא יכולה להעשיר את המרחב הציבורי כפי שקורה בכל העולם התרבותי? מה נסגר אתכם/ן? ההתייחסות לביטוי "מוות ליהודים" ביצירה כפשט, ולא כדרש ציוני יהודי פוסט טראומטי, היא התייחסות מעליבה לגניוס היהודי, המוטל כאן בספק גדול. בהיעדר קונטקס, אין אינטלקטואליות תרבותית.

ואחרונה היא התגובה הבולטת בהעדרה: זו של הממסד האמנותי. מחוץ לפוסט בודד בו נתקלתי, של האמנית מיכל היימן, המבקשת את תגובתם של מנהלי/ות המוזיאונים, ראשי/ות מוסדות הלימוד האמנותיים וכיו"ב, לא ראיתי שנעשה מעשה בעניין הזה. ממה הם מפחדים? והרי התקרנפות אנשי התרבות היא מחיקה עצמית, הופכת כל אמנות שיוצאת מהם לחסר משמעות, לתמונת מראה עלובה של הצל עטופה במעט כישרון אסתטי. המינימום המצופה מאמנים/יות, ומה שהופך אותם/ן מאומנים לאמנים, הוא מבט ביקורתי אמיץ על החברה שהם/ן חיים/ות בה.

מה שמייאש אותי בכל הסיפור הזה, היא המסקנה לגבי רידודן עד דק של התרבות והחברה הישראלית. נשאר לי רק להודות הן לבריונים והם למתקרנפים, שלפחות הביאו בכך את היצירה לעיני הציבור הישראלי כולו. גם זו נחמה.

צילום עידו רימון

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה