שליחים יקרים, יש לי טיפ בשבילכם | הטור של ליאת קמחי

לאחרונה הבחנתי בטרנד חדש בעולם שליחי המזון המהיר. הם מסמסים לי אחרי שהניחו את ארוחת הצהריים שלי מחוץ לדלת. בסמס הם חלילה לא מודיעים שהשאירו את המשלוח מעבר לדלת, או מוודאים שהמשלוח הגיע לשביעות רצוני או טעים לחכי. לא, הם מבקשים שאעביר להם טיפ בביט. בעצם הם אפילו לא מבקשים. הם מבהירים לי שדמי המשלוח ששילמתי לא מגיעים אליהם. שולחים “להעברת טיפ בביט”, מוסיפים לאחר מכן מספר טלפון לתשלום. זהו.

ישראלים נחלקים לשניים: יש את אלו שחושבים שחובה לשלם טיפ על שירות כזה או אחר שסביבו יש קונצנזוס. הרי השליח לא היה חייב להגיע תוך 40 דקות, והוא סיכן את חייו בכבישי השרון בשביל לספק לי את מזוני, ואם ירד גשם באותה העת זו בכלל סיבה לכפל טיפים, ועכשיו קורונה אז הוא בטח פוטר מעבודתו ובקושי מצליח לשלם את שכר הלימוד האוניברסיטאי המופקע ומה זה כבר חמש שקל (השגיאה במקור) בשבילי. ויש את אלו שלא מבינים על מה המהומה. זו הרי העבודה שלו. הוא מבצע אותה. הוא מקבל תשלום עליה. מהמעסיק שלו. בדיוק כמוני וכמו רוב העובדים שאני מכירה שלא מקבלים טיפ על כך, אבל כן משלמים מיסים על מלוא ההכנסה שלהם.

ואז עובר הוויכוח לאישי – האם מי שלא משאיר טיפ הוא קמצן. כאילו אפשר ללמוד משהו על מישהו בהסתכלות כל כך חד מימדית. שחור או לבן. כי אם אני לא מוכנה לשלם טיפ לשירות שקיבלתי (ואגב, שילמתי עבורו כי התווספה לעסקה עלות דמי המשלוח), אז אפשר להתעלם מכל שאר המעשים שלי. זה גם מאוד נוח לשים תווית על מישהו שלא מסכימים איתו, וזה לא משנה אם בחשבון הבנק שלי יש הוראת קבע לתרומה חודשית קבועה, או אם אני מתנדבת או עוזרת לחלשים. אם לא שילמתי טיפ זה אומר שהתקמצנתי, נקודה.

במקרה, ביום שהגיע השליח ההוא הגיעו עוד שני שליחים. אחד מהם אפילו סחב את הקניות של הבית לשבועיים הקרובים. הם השאירו את הסחורה ליד הדלת, דפקו עליה באופן סמלי והלכו לדרכם. הם לא ציפו לטיפ, כי הם פשוט עשו את העבודה שלהם, ובטח לא סימסו לי לשנורר כמה שקלים.

אז מדוע דווקא שליחי האוכל מצפים לטיפ? מה יוצא דופן במקרה הזה? הרי גם הם, כמו השליח של הסופר, מביאים את הרכישה שלי ממקום הקנייה לדלת ביתי. זאת העבודה שלהם. לא פחות ולא יותר. לא אקסטרה. על זה הם מקבלים תשלום. מהמעסיק. ואם אני משלמת דמי משלוח, הם בודאי עוברים לשליח, גם אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף, כי ככה המעסיק משלם לעובדים שלו. ואם אני לא משלמת דמי משלוח זה כי המעסיק החליט שמשתלם לו להוציא משלוח על חשבונו לטובת ביצוע העסקה. ובכל מקרה הוא ישלם לשליח את השכר שלו.

עצה אחת לי, לציבור השליחים – תעבדו במקום שמשלם לכם, לפי החוק, לפי כמה שאתם חושבים שמגיע לכם ולפי הסכום שאתם יכולים לחיות לפיו. אל תעבדו במקום שמנצל אתכם ולא משלם לכם את שכרכם. זה לא חוקי. וזה הופך אתכם למקבצי נדבות. כי לסמס לטלפון האישי שלי ולבקש כסף זה לא אחרת מקיבוץ נדבות דיגיטלי.

כן, אני יודעת שהזמנים קשים, ושיש מליון מובטלים וממש לא מזלזלת בזה. אבל דווקא תחום השליחים פורח ובכל מקום מחפשים שליחים. זו הזדמנות פז לברור מקום עבודה הגון והוגן.

והשליח? בסוף לא עניתי לו. לא ידעתי מה לכתוב. מה אפשר לענות למי שחודר למרחב הדיגיטלי שלי בבקשה לתשלום? זה לא מתאים לי. אולי יום אחד יתאים. הוא בטח ימשיך לנסות. מקווה בשבילו שמישהו אחר יסכים לשלם לו.

ספר בשבוע

“נקמתן של העוזרות האישיות” מאת קמיל פרי הוא ספר שבמסווה של ספר בנות עוסק בשני נושאים מהותיים. האחד הוא ההלוואות העצומות שלוקחים הסטודנטים בארצות הברית על מנת לממן את הלימודים הגבוהים והקושי הגדול להתחיל את החיים שלאחר מכן בחוסר כל, בלי ניסיון, עם תואר והלוואה גדולה מדי לשלם; השני הוא מה היה קורה אם יום אחד היתה ניתנת האפשרות להחזיר את ההלוואה הזו על ידי גניבה קלה מדי כשהסיכוי שמישהו יגלה אותה קלוש ביותר.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה