הנורא מכל קרה. התקלקל לנו המזגן. לא ראינו את זה בא. לא היו שום סימנים מקדימים, או הכנה מראש. ככה סתם. היה מזגן ואינו עוד. ונשארנו אנחנו לבדנו. משפחה תמימה. באמצע הקיץ. הלוהט.
למעשה אין לי מושג איך שרדתי עד עכשיו כדי לספר. מילים אלו נכתבות בעודי נמסה לשלולית אנושית חסרת שפיות בזמן ששני מאווררים מכוונים עלי ומנסים להציל את מה שנשאר ממני עד שיגיע הטכנאי.
טכנאי המזגנים מחזיק אותי קצר. הוא יודע שידו על העליונה. הוא יודע שאני אשלם כל מחיר שידרוש ושאני אמתין גם שבוע עד שיגיע לתקן את המזגן. כי אין לי ברירה. ואני, למרות שיותר ממחצית משכורתי החודש הולכת לעבור לחשבון הבנק שלו ממש בקרוב בעזרת אפליקציית התשלום הקרובה לניידי, משתדלת לא להרגיז אותו. לא לשאול שוב ושוב מתי יבוא. שלא יתעצבן ויחליט לקדם לקוח אחר על פני.
הפעם האחרונה שחשתי לכודה כך בתוך משחק מחשבתי הייתה לפני יותר מעשור בעולם הדייטים, שם חשוב מאוד לדעת לצעוד למרחקים ארוכים על החבל הדק עד בלתי קיים בין התלהבות לבין אדישות. רק לא לחשוף את הקלפים. רק לא לגלות לבחור שהוא התגשמות כל מה שחלמתי שיהיה בבן זוג. כי אחרת הוא יריח את הרצון שלי ויברח כל עוד נפשו בו.
אז טכנאי המזגנים. בחור חביב לכל הדעות. המושיע על הטנדר הלבן. יש לו את כל הכלים להציל אותי מהחום המעיק. והוא מושך אותי. יש לו עבודה קודמת, אז לא היום. למחרת לא הספיק להגיע. אחרי שהספיק אמר שצריך להחליף את כל היחידה, ושהוא יחזור עם עוד אנשים ויחידה חדשה. ואז לא הספיק לבוא למדוד מה שלא יהיה שצריך למדוד. ובתשעה באב הוא לא עובד. וחם לי כל כך.
אז ברחתי מהבית. לבריכה. לסרט. לבית של ההורים. לעבודה, רחמנא ליצלן. לכל מקום שהוא לא הבית שלי נטול המזגן. אבל הבריכה לבסוף נסגרה, הסרט נגמר וההורים התעייפו אחרי שעתיים. אפילו העבודה כבר הפכה היברידית ולא עובדת חמישה ימים בשבוע. והנה אני שוב בבית. מאבדת אונה אחרי אונה, כמו מטוס בדרך להתרסקות המובטחת. אפילו האוטו הלוהט נראה לי כמו נווה מדבר. שם יש מזגן לפנים. ואם עומדים בצל הזיעה אפילו מפסיקה לזלוג על המצח.
תחזיקו לי אצבעות. אולי אצליח להיחלץ מהכליון השרבי הזה השבוע. אולי הוא יגיע מחר עם החלקים והכלים והאנשים. והקרירות תשוב לנשוב בביתי. ועד אז – תשמחו על כל יום שבו המזגן שלכם מקרר, כי כל יום שכזה הוא יום מוצלח.
ליאת קמחי
תגובות