בכל שנה נחגג ברחבי העולם, יום האחות הבינלאומי על שמה של פלורנס נייטינגייל שהייתה אחות, אנגליה שייסדה את מקצוע הסיעוד המודרני. היום הבינלאומי נחגג כאות הוקרה למקצוע שממלא תפקיד חשוב במערכת הבריאות בעולם כולו. אחרי הכל, האחיות והאחים לא אחראים רק על החלמת החולים אלא גם על רווחתם ועל הטיפול השוטף הדורש סבלנות, הכלה ועבודה במשך שעות ארוכות. לכבוד ציון היום הבינלאומי, האחיות של בית לוינשטיין יערכו הפנינג בבית החולים.
"עבורי תחום השיקום היה אהבה ממבט ראשון"
אילנה ביאר עובדת כאחות בבית לוינשטיין מזה 45 שנה
צילום עזרא לוי
אילנה ביאר (64), אחות וותיקה מרעננה, עובדת בבית החולים לוינשטיין משנת 1973. כיום תפקידה הוא אחות – קשר, מתאמת קשרי בית החולים והקהילה ורכזת רכש ציוד בבית החולים. לדברי ביאר לעבודה בתור אחות היא הגיעה כמו כל הנשים בתקופתה. “בזמנו, כל הבנות היו הולכות להיות או מורות או אחיות”, היא מספרת, “אמא שלי אמרה לי שמדובר במקצוע טוב ואני הייתי מאוד צעירה. לאחר שהתחלתי ללמוד במסגרת לימודי סיעוד בבית הספר לאחיות בבית החולים מאיר, התאהבתי במקצוע. לבית לוינשטיין הגעתי כשנשלחנו לסיור, שם הסבירו לנו על תהליך השיקום, עבורי תחום השיקום היה אהבה ממבט ראשון. אז זה היה בית חולים קטן והרגשתי שאני נכנסת ממש למשפחה ולעשייה שהיא שליחות. במרוצת השנים המטופלים והצוות הפכו למשפחה שנייה שלי”.
ידעת במהלך הלימודים שתפני לתחום הסיעוד?
“כשהתחלתי ללמוד, לא ידעתי שזה יהיה הייעוד שלי אבל בזמן הלימודים הבנתי את זה. בחרתי להיות אחות סיעודית כי זה מקצוע שמחייב אותי קודם כל להיות קשובה, שירותית, מקצועית, עם הרבה כוחות נפש ויכולת הכלה ולדעת”.
אפשר להגדיר את העבודה של אחות סיעודית כשווה למטפלת סעודית?
“ממש לא. מטפל הסיעוד זה מקצוע לכל דבר אבל זה לא אחות וזה שלקחו את זה והגדירו מטפלות סיעודיות כאחיות זה לא נכון, כי מטפלות סיעודיות עושות הכל. גם מטפלות בפן הפיזי וגם מעניקות את הפעילות הבסיסיות שבן אדם לא יכול לעשות כמו: רחצה לבוש אוכל וכו’. לאחות סיעודית יש הכשרה, היא למדה אנטומיה ופיזיולוגיה ויודעת לטפל בכל המחלות. זה נכון שאם אין מישהו שיטפל פיזית במטופל היא תעשה את זה אבל התפקיד שלה הוא בעצם לנהל את הטיפול הרפואי במטופל ולכוון את המטפל הסיעודי. היא זו שצריכה לפקח ולרכז את הטיפול בחולה. היא גם דואגת לכל מה שמסביב, כולל תזונה, תרופות וטיפול בפצעים. ככל שהטיפול ארוך יותר, היא צריכה לדאוג לתוכנית מקיפה ונוצר גם קשר אישי עם החולה ומשפחתו כי הם שותפים לשיקום. אחות סיעודית מכוונת אותם ושיקום מוצלח תלוי לא רק במטופל ובאחות אלא גם במשפחתו”.
יש פחות גברים בתחום הסיעודי?
“זה לאט לאט משתנה. פעם היו רק נשים אחיות אבל גברים נכנסים יותר ויותר לתחום”.
את מרגישה שחיקה אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע?
“יש שחיקה זה ברור. בשביל להתגבר עליה עשיתי כל הזמן שינויים בעשייה שלי ומילאתי מגוון תפקידים, החלפתי מחלקות והתמקצעתי במגוון תחומים בשיקום. עברתי תפקידים רבים כמו למשל להיות אחות מהשורה במחלקה לטיפול נמרץ ובמחלקה לשיקום שידרה, ראש צוות בשיקום נוירולוגי, סגנית מנהלת סיעוד מחלקתית במחלקה לשיקום מוחי וגם מנהלת סיעוד מחלקתית במחלקה לשיקום ילדים ונוער. זו עבודה שבה עומדים הרבה שעות על הרגלים ואני הצלחתי לשלב את זה גם עם גידול ילדים.
איך עושים את זה?
“כשילדיי היו צעירים לא עבדתי במשרה מלאה אלא משמרות וככה הצלחתי לעשות את שני הדברים. כשהילדים בגרו הלכתי ללמוד והגעתי לתפקידים ניהוליים ותפקידי הנוכחי בבית החולים הוא אחות מנהלת תורנית, אחות קשר- מתאמת בית חולים וקהילה, רכזת רכש ציוד לסקטור הסיעוד ואני מאמינה שזה התפקיד האחרון שלי מאחר ואני כבר בת 64. אני מאוד גאה מהדרך שעשיתי והיום אני נהנית ממה שאני עושה”.
אחרי כל כך הרבה שנים בלוינשטיין, רואה במקום פרנסה או משפחה?
“אני חושבת שבית לוינשטיין זו משפחה כי התחלתי לעבוד שם שהייתי ממש צעירה, רק בת 19 ולא הייתי נשואה ולא היו לי ילדים. במהלך השנים, נישאתי וגם התאלמנתי ולפני חמש שנים שכלתי בן שנפטר ממלחת הסרטן. אני באמת רואה במקום הזה כמשפחה ומקור תמיכה בשבילי לאורך כל השנים. כשהתאלמנתי הרגשתי שיש לי יכולת להזדהות עם אבדן. אבדן ממחלה או מוות פתאומי זה אבדן קשה ואני מאמינה שזה הפך אותי לאחות הרבה יותר טובה”.
"חשבתי על רפואה אבל זה הרגיש לי מקובע מדי ובתחום הסיעוד אני יכולה לעשות שינוי עבור אנשים"
איריס ליפקין עובדת מזה כשנה כאחות במחלקה לשיקום חבלות
צילום עזרא לוי
איריס ליפקין (29), מהרצליה, עובדת בבית החולים מספטמבר 2017 בתור סטודנטית לסיעוד במחלקה לשיקום חבלות ובתור כוח עזר.
איך הגעת ללימודי סיעוד?
“אחרי הצבא עבדתי בחברת הייטק במשך ארבע שנים כאחראית הדרכה אבל הרגשתי שעצם העובדה שאני נבחנת כל הזמן על כמה כסף הרווחתי בעבור החברה, לא מרגיש לי נכון . מה שכן, ראיתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים והתלבטתי ביחד עם בעלי, שגם לומד איתי בכיתה, מה לעשות. באיזשהו שלב החלטנו שנינו לבחור בתחום הזה ונרשמנו לחוג סיעוד. בעיני זה תחום שמשלב את הכל, עבודה עם אנשים ותחום הביולוגיה והכימיה שאני אוהבת, ואני שמחה שעשיתי את השינוי הזה”.
ידעת למה את נכנסת?
“ידעתי מראש לאיזה מקצוע אני נכנסת כי דודה שלי גם היתה אחות וההורים של בעלי עובדים בבתי חולים. למרות התדמית של המקצוע אני לא רק מטפלת ולא רק מחליפה טיטולים ודברים כאלה. יש את כל הטיפול התרופתי והכנת תוכנית טיפול וזה גם תחום שיש בו עוד אופציות. למשל אם ארצה עוד חמש שנים לעבור לעבוד עם ילדים, אז אני יכולה. האמת שחשבתי על רפואה אבל זה הרגיש לי מקובע מדי עבורי ובתחום הסיעוד אני יכולה לשנות. כיום אני ובן זוגי לומדים ביחד אבל אני כבר עובדת בתחום ואילו הוא עובד כטבח, כך שאנחנו עדין לא מרגישים את הלחץ של העבודה על חיינו ויש לנו עדיין זמן להיות ביחד, אני מאמינה שזה ישתנה בהמשך”.
זכורה לך חוויה קשה מהלימודים?
“חלק מהתפקיד שלי בתור סטודנטית לסיעוד הוא לעשות א.ק.ג בחדרי הלם בהם יש גופה וצריך לוודא שאין פעילות בגוף. הייתה פעם אחת שהייתי צריכה ללכת לסדר את הבן אדם, לראות שהקו ישר במכונת דופק ואז ללכת לרופא ולהחתים אותו. זה היה קשה לי, ממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי”.
למה בחרת דווקא בבית לוינשטיין?
“התחלתי לעבוד בלוינשטיין לאחר שעבדתי שנה בתל השומר. במהלך הלימודים לא התנסיתי בתחום השיקום ורציתי לראות במה מדובר לפני שאני מסיימת את לימודיי. אני שמחה שעשיתי זאת ונחשפתי לתחום, כי המחלקה שהוצבתי בה מדהימה וכך גם הצוות. רק כשהתחלתי לעבוד הבנתי כמה משמעותי תהליך השיקום ושהוא לא רק חלק נוסף בהמשך לאשפוז, אלא שם מתבצע התהליך האמיתי של ההסתגלות וההכנה לחזרה לשגרה ולחיים שקדמו לאשפוז כמה שאפשר”.
נוצר קשר עם המטופלים?
“ברור. אנשים מגיעים מפורקים ואחרי כמה חודשים יוצאים במצב אחר לגמרי. כחלק מהטיפול נוצר קשר מיוחד עם המטופלים. מאוד מרגש לראות גם את המסירות של המשפחות של המאושפזים.הייתה בחורה צעירה שהייתה מאושפזת במחלקה ואמא שלה הייתה איתה, את ממש יכולה לראות שבגלל המסירות של משפחתה הילדה חזרה להיות מה שהיא הייתה קודם. לא עם כולם נוצר חיבור אבל יש כאלו שנכנסים לך ללב”.
מה הלאה?
“אני רוצה להמשיך הלאה בלימודים ואני בודקת אופציה לתואר שני בסיעוד”.
רוצים להישאר מעודכנים?
"אני עושה כל מה שיידרש בשביל שיהיה למאושפזים יותר טוב"
מעיין עטר סטודנטית לסיעוד, עובדת במחלקה לשיקום מוחי
. צילום עזרא לוי
מעין עטר (27) הרצליינית במקור, עובדת ככוח עזר במחלקה לשיקום מוחי בבית לוינשטיין מזה תשעה חודשים. לפני כן היא עבדה כסטודנטית במחלקת כירורגית ילדים בבית חולים וולפסון”.
מה הוביל אותך להיות אחות?
“תמיד חלמתי להיות אחות. רציתי להיות אחות כמו סבתא שלי שממנה שמעתי את כל הסיפורים והחוויות על התחום. בצבא שירתי בחיל החינוך ומאוד משך אותי לעשות תפקיד משמעותי עם תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים”.
למה בחרת דווקא בתחום הסיעוד?
“המניע שלי זה לעזור לאנשים אבל אני לא מגדירה את התפקיד כמטפלת אלא כמלווה. אני מלווה את המטופלים ביום יום. העבודה שלי היא לעזור להם גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית”.
הפן הטיפולי לא מרתיע?
“כחלק מהתפקיד של אחות אני גם מטפלת באנשים, מקלחת ועושה כל מה שיידרש בשביל שיהיה למאושפזים יותר טוב”.
היה מקרה שהשפיע עליך בעבודה?
“הייתה אישה בת 40 שהגיעה למחלקה שלנו, היא לא הצליחה לדבר והתחושה שלי בתור עובדת הייתה שאני הפה שלה ואני עזרתי לה לבטא את כל מה שהציק לה. אני והצוות הצלחנו להעביר את מה שהיא רצתה לומר ואחרי כמה שבועות ראינו אותה משתקמת זה היה מדהים לראות את השינוי שלה, בסוף היא חזרה לדבר. אתה נקשר לאנשים במקצוע הזה כי אתה מלווה אותם במשך תקופה ארוכה. נוצר גם קשר עם המשפחות, במיוחד עם אלו שנשארות לישון במקום. אני מאמינה שככל שאנשים ישמעו יותר על תחום הסיעוד וישמעו סיפורים וחוויות של אנשים מהתחום, הם יבינו שמדובר בשליחות”.
תגובות