ספר זכרונות: סלבס מהאזור נזכרים בימי ילדותם

"אני הכי מתגעגע לשחק כדורגל בספורטק עם הבן שלי"

הזמר דורון מזר זוכר את רעננה כמקום ירוק וחופשי, עדיין מבקר את החברים בעיר ומתגעגע למגרש שהיה מול הבית

צילום:-יחצ

הזמר דורון מזר, תושב רעננה בעבר, זכור בעיקר בזכות הביצוע העברי שלו לשיר של טוטו קוטניו, ‘’אני חוזר הביתה’’, שהיה להיט ענק בסוף שנות השמונים. מאז הוא ממשיך להופיע ואף הוציא לפני כשלוש שנים את האלבום ‘’רוצה לרקוד’’ שכולל סינגלים של שירים שיצאו בחמש השנים הקודמות.

“אני ממשיך להופיע בכל הארץ ולעסוק במקצוע שלי שזה המוזיקה”, מספר מזר, ‘’אני מופיע, מחפש שירים ומקליט. כיום אני גר בגבעתיים אבל בעיר רעננה גרתי בשנת 98 עד שנת 2005, הרבה שנים, עם המשפחה שלי”.

מה הכי זכור לך מהעיר?
“אני הכי זוכר ממגוריי בעיר הזו שיש בה הרבה ירוק, והרגשה של חופש. זו מבחינתי העיר שהכי קרובה לחוץ לארץ. עזבנו כי נסעתי עם המשפחה לגרמניה וכשחזרנו בחרנו לגור בגבעתיים. מבחינתי רעננה היא עיר מדהימה שמתנהלת יפה מאוד, עיר איכותית עם ראש עיר מצוין. תמיד כשאני מגיע לעיר הזו אני חש בה תחושת רוחב לב וחופש”.

היית חוזר לגור בה?
“ברור שהייתי חוזר לעיר הזו. נשארו לי שם חברים, וגם האמרגנית שלי אביבה רוזנפלד גרה ברעננה. זו עיר שקרו לי בה הרבה דברים משמחים כי חייתי שם טוב ובסך הכל היתה לי בעיר הזו יופי של תקופה”.

למה אתה הכי מתגעגע ברעננה?
“לרחוב שבו גרנו. גרנו באותו שנים בדירת גן ממש מול הספורטק. זה היה ממש תענוג כי הייתי מתאמן שם עם הבן שלי. הוא למד בבית הספר יחדיו ובשעות אחר הצהריים הייתי מאמן אותו בכדורגל במגרש. היינו מסתכלים מהבית אל המגרש וזה היה מאוד נעים כי זה הכניס לנו אווירה של ספורט אל תוך הבית, ולזה אני מתגעגע”.

ומה אתה עושה היום?
“אני מופיע בכל הארץ עם שירים באיטלקית, רוסית וגם ספרדית. גיליתי שיש לזה דרישה והתאמתי את עצמו לדרישות הקהל. אני עדיין שר כמובן גם בעברית. גיליתי שיש דרישה לשירים של פעם כמו בליילקה, דניאל וכמובן אני חוזר הביתה. לפני שנה וחצי הוצאתי את השיר ‘רוצה לרקוד’ שהפך להיות להיט על רחבות הריקודים וגם בריקודי העם, שם התאימו לי ריקוד ואף הופיעו איתו בפסטיבל המחולות בכרמיאל. זה מסביר אולי את העלייה בדרישה להופעות שלי באולמות ריקודי העם, כולל פה ברעננה בקאנטרי ובאוניברסיטה ובכרמיאל ובעוד הרבה מקומות. אני מופיע עם להקת נגנים בבתי מלון, מועדוני זמר וגם בסינמה סיטי והיכלי תרבות ויש לי להקה שלמה עם גיטריסט וכנריות. אגב, הופעתי בתוכנית של עדי אשכנזי. היא הביאה לשם את התמונה שלה איתי שצולמה לפני שנים כשהיתה ילדה במלון באילת ובעקבות המפגש היא סיפרה את זה שהיא העריצה אותי בתור ילדה והיא הזמינה אותי אחר כך פעמיים נוספות לתוכניות”.

"זו עיר עם אווירת קיבוץ והרבה דברים קסמו לי בה”"

הרקדנית והכוריאוגרפית, שיינה היידי, נזכרת בימי שישי ביד לבנים ברעננה, בחיילים שהיו יושבים ברחבת המשביר וביום העצמאות באחוזה

שיינה היידי, בת 26, רקדנית וכוריאוגרפית, מוכרת כאחת הרקדניות שעלתה על במת האירווויזיון בליסבון לצד נטע ברזילי. היא גדלה ברעננה כל חיה, וכיום מתגוררת ביפו. “גדלתי והתחנכתי ברעננה וזאת הייתה עיר קטנה שהיה בה משהו מאוד קהילתי”, מספרת היידי, “למדתי בבית הספר היסודי ביל”ו ואז ביבנה, בחטיבה למדתי במיתרים ובחטיבת רימון ובתיכון למדתי באביב. ההורים שלי אמריקאים ועברו לרעננה לפני 33 שנה”.

מה את זוכרת מהעיר? מה קסם לך כשגדלת כאן?
“זו עיר עם אווירת קיבוץ והיו הרבה דברים שקסמו לי בה. היה משהו יפה בזה שהיה אפשר ללכת ברגל את כל העיר בשבתות. שבתות ביד לבנים זה הדבר הכי נוסטלגי שיש. הייתי דתייה, ואני לא יודעת אם זה היה גם לחילונים, אבל אצלנו היינו קובעים שעה וכולם בשישי בערב הגיעו ליד לבנים ונשארו שם עד שתיים בלילה. בטקס יום הזיכרון, כשהחיילים שלמדו ברעננה ישבו במשביר ביד לבנים, אני רק רציתי להיות כבר גדולה כדי שאני אוכל לשבת במשביר. בימי רביעי בקיץ היה יריד באחוזה, וכשהיינו קטנים זה היה ממש מרגש. כל רחוב אחוזה היה דוכנים והיינו מתחננים להורים שייקחו אותנו. יום העצמאות באחוזה גם היה מטורף בתור ילדה, לפני שהחגיגות עברו לפארק. הפארק זו גולת הכותרת של החיים שלי ברעננה, כי כשהייתי קטנה אז אבא שלי היה לוקח אותי לרכוב שם על אופניים. ואז כשגדלתי, בית הקפה לה גופרה מול הפארק היה איפה שכל המגניבים היו יוצאים. אם אמרו לך לבוא ללה גופרה, אז אתה מגניב. ואז, כשהיינו בני 18, היינו יושבים מאחורי האמפיפארק עם הרכב. כל החיים החברתיים שלי התנהלו סביב הפארק”.

איך הייתה ההרגשה מבחינת הקהילה?
“הייתה תחושה שכולם מכירים את כולם. היה גם משהו יפה כשהכול היה סגור בשבתות ברעננה, אז זה היה מאוד משפחתי או שהיינו הולכים לבתים של חברים אחד של השני”.

מה את עושה היום אחרי ההופעה המשובחת באירוויזיון?
“הקיץ הזה התמקדתי בכוריאוגרפיה. אני עובדת עם להקת בנות חדשה, שקוראים להן ‘פורמולה’ והן כולן כוכבות אינסטגרם. עשיתי את הכוריאוגרפיה של המופע של איתי לוי בקיסריה ורקדתי שם. אני עובדת קשה ואני מרוצה מההספק”.

את רואה את עצמך חוזרת לרעננה בשלב מסוים?
“קשה לומר, במקצוע שלי זה ממש מועיל שאתה במרכז העניינים, ורעננה היא קצת מנותקת. אני מאוד אוהבת להגיע לשקט שיש ברעננה, לבוא להורים שלי פעם בכמה זמן, אבל לגור שם אני לא רואה את עצמי”.

"אני זוכר את כל מרכז אהרוני כפרדס ענק"

השחקן יובל סגל נזכר בדלתות הפתוחות בכפר סבא, באופני ה-BMX שאבא אילתר וגם בזכייה באליפות הארץ בסיף

צילום רפי דלויה

יובל סגל, שחקן, בן 47, מתגורר כיום בתל אביב. “כשאני אומר היום כפר סבא, לאנשים זה נשמע כמו קיסריה. אבל שכונה במובן הטוב של המילה – זה מה שהעיר הזאת הייתה באמת כשהייתי ילד. היינו כל הזמן מחוץ לבית, משחקים כדורגל מתחת לבניין. הייתה לנו גינה מאולתרת עם שערים מאולתרים מספסלים וכל היום היינו עם הכדור. מה שמצחיק הוא שהיה כדור אחד לאחד הילדים השכנים והכל היה תלוי רק בו.
“ואם כבר שכונה, אז באמת כמו כל הקלישאות, הדלתות היו פתוחות כל היום. בכל יום שישי אמא שלי הייתה אופה עוגת שמרים תוך שהיא לוקחת בחשבון שצריך משלוח לכל הקומה. כיוון שהיא הייתה אחות בבית החולים, השכנים היו עולים אליה כדי לקבל זריקות. כולם היו מכירים את כולם ואני זוכר את זה מאוד אינטימי. בכלל, זו הייתה תקופה שאת הקניות היינו נוסעים לעשות בקלקיליה. היינו קונים שם ירקות ונעלי ספורט (‘פאמה’ לא ‘פומה’) ואסור היה לשחק איתן כדורגל. אם היו תופסים אותך מצבך היה בכי רע. אם אבא שלי היה קורא לי בגלל זה, הייתי נפרד מהחברים כאילו אני עולה לגרדום.

“לבר מצווה אבא שלי שאל אותי מה אני רוצה כמתנה. עניתי ‘נסיעה לחו”ל’. הוא הסתכל עליי בעיניים חודרות ושאל שוב: ‘מה אתה רוצה מתנה לבר מצווה’. אמרתי ‘מסיבה באולם’. הוא חזר ואמר ‘מה אתה רוצה לבר מצווה?’. אז אמרתי ‘אופניים BMX’. אז הוא אמר ‘אין בעיה’. למטה, מול העירייה הייתה חנות אופניים. אז הוא קנה לי אופניים משומשות מתקפלות, שהן היום מאוד באופנה, הביא צינור וצמיגי שוקולד, ריתך לי את הצינור כמו רמה, שם את צמיגי השוקולד, שאל אותי באיזה צבע אתה רוצה את האופניים, אמרתי לו כסף. הוא ריסס צבע כסף והיו לי אופני BMX מכסף 100 טון. ברמפה הראשונה שקפצתי הם נשברו לחצי ושברתי את היד.

“בכיתה ג’ התחלתי ללמוד סיף והייתי סייף בהפועל כפר סבא עד גיל 22. הייתי ספורטאי בינלאומי, אלוף הארץ כמה פעמים ובכל הגילאים והשתתפתי באליפויות עולם. אני זוכר בעיקר את הדרך לאימונים. המועדון היה בבן צבי ואני הגעתי מרחוב ירושלים וזאת הייתה חתיכת הליכה. סביב זה היו החיים שלי בעצם. עד היום יש שם מועדון שמנהל אותו אליעזר אדירים. הוא מועדון מעולה.

בבית הספר היסודי למדתי בבית הספר ארן מתחת לבית, לאחר מכן בחטיבת שרת, ואז בתיכון אורט. למדתי מכניקה – מקצוע שממש היה חשוב לי בחיים, שמאוד עזר לי, ועד היום אני לא עושה עם המקצוע הזה כלום. היום זה מצחיק, זה היה בית ספר מקצועי שהתלבושת היחידה שחויבנו ללבוש הייתה בגדי עבודה ובמקום תיק היה לנו ארגז כלים. זה היה היסטרי.

“והיו גם ים פרדסים בכפר סבא. אני זוכר את כל מרכז אהרוני כפרדס ענק ששם היינו מחכים לקו 29 כדי לנסוע לים. גם איפה שמתחברים כפר סבא ומגדיאל מאחורי חטיבות הביניים היו פרדסים. כל מי שהיה מעשן היה משפשף בדרך הביתה את הידיים בקליפות תפוז כדי להעיף את הריח של הסיגריות כדי שההורים לא יתפסו אותו. אני יכול לומר לך שלימים, כשכתבתי את הסדרה ‘טקסי דרייבר’, המון מהגוונים והניחוחות בה הושאלו מהשכונה בה גדלתי”.

"בשנת 1982 הייתה לי מסעדה — 'מאכלי הבוסתן'"

חברת הכנסת נורית קורן נזכרת במרכז הרצליה השוקק ומתגעגעת לרצועת חוף רחבה ולים לא מזוהם

נורית קורן, חברת הכנסת מהליכוד ויו”ר הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן, מתגוררת בהרצליה מאז 1976. “נולדתי בירושלים וההורים שלי, בשנת 1971, עברו לקריית ארבע והיינו בין עשרת המשפחות שהקימו את קריית ארבע. מאז שנישאתי אני גרה וחיה בהרצליה. גידלתי את ארבעת ילדיי בעיר והתבגרתי יחד עם העיר. גרתי במרכז העיר והיום אני גרה בנווה עמל, אני מאוד אוהבת את השכונה הזאת עם האופי הכפרי. זה כפר בתוך העיר, עם אנשים מאוד נחמדים ואוכלוסייה מאוד מיוחדת שאומרת לך בוקר טוב בבוקר גם אם לא מכירים אותך. בשנת 1982 הייתה לי מסעדה בבן גוריון 10 ‘מאכלי הבוסתן’ של אוכל תימני. באוגוסט 1991 סגרתי את המסעדה כי היה לי ילד חולה והייתי צריכה להיות איתו.

“מרכז העיר היה נראה לגמרי אחרת כשהתחלתי שם. אז לא היה רבע עיר. הייתה תחנה מרכזית שוקקת. פני העיר השתנו לגמרי. ברחוב הרב גורן היה פרדס, מול בית ספר שז”ר, והיה שם אפילו לול תרנגולות ומכרו שם ביצים. אני מתגעגעת למרכז העיר שהיה יותר שוקק חיים ועסקים שהחזיקו מעמד שנים רבות ולא התחלפו כל הזמן. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה חופי הים המדהימים שהיו לנו. מה שקורה שחוף הים בגלל המרינה השתנה לגמרי ולזה אני ממש מתגעגעת. היה חוף מדהים, שפת הים הייתה הרבה יותר רחבה ולא צרה כמו היום, ובסידני עלי לא היה זיהום כמו שיש עכשיו.

“היום רוב האוכלוסייה בהרצליה מתבגרת והילדים שלנו לא יכולים לקנות בתים ולגור בהרצליה ולכן הם עוברים לערים אחרות. אני מאוד רוצה שהרצליה תהיה פתוחה יותר לזוגות צעירים ושבתי הספר יתמלאו בילדים קטנים כמו שהיה בעבר ושלא יסגרו בתי ספר אלא להפך ייפתחו עוד כיתות. זה בעצם המודל שמראה שהרצליה הזדקנה. יש עומס בכיתות כי יש בתי ספר שנסגרו וצופפו את כולם ביחד, למשל בית ספר הרצל בשביב נסגר כי לא היו מספיק ילדים והביאו אותם להרצליה הירוקה. אני רוצה שתהיה לנו איכות חיים הרבה יותר גבוהה ושלא יהיה זיהום אוויר ומים שנובע מקרקעות תע”ש השרון ושהמדינה סוף סוף תנקה את הפסולת הרעילה בתע”ש השרון, ואני פועלת בכנסת לשם כך לניקוי הזיהום ושמירה על בריאות הציבור. אני פועלת בכנסת לשם כך ותרמתי את חלקי גם בפעילות החשובה של עמותת אחל”ה (איכות חיים לתושבי השרון) בעניין הזיהום בתע”ש והייתי בין המייסדים של העמותה.

“הדבר החשוב ביותר לעתיד זה שלימדתי את הילדים שלי להיות אזרחים מעורבים בקהילה ולהיות פעילים למען המדינה והבן שלי מתמודד ברשימת הליכוד למועצת העיר במקום השני, עמרי קורן, אחרי יוסי קוממי, והוא רוצה לפעול למען הצעירים בעיר ולמען עיר טובה יותר וגם כדי שתהיה לנו ייצוג של צעירים בפוליטיקה ולא רק של מבוגרים. אני מגדלת את הדור הבא בפוליטיקה. אני מאחלת לבן שלי הצלחה וגם להרצליה שרק תלך ותתפתח ותיתן מענה לכל תושב בעיר, למשל מבחינת תחבורה. התחבורה הציבורית בעיר היא בעייתית לאזרחים הוותיקים תושבי העיר, שהם הצרכנים הכי גדולים שלה ואין להם מענה הולם ולכן צריך לשנס מותניים ולהיטיב את התחבורה הציבורית בעיר. הרצליה נחשבת לעיר אליטיסטית ולכולם יש רכב ומאוד קשה לשכנע את המפעילים להוסיף קווים מכל השכונות כי הטענה היא שלא יהיה מי שייסע בקווים האלה. יש אנשים שמשתמשים בתחבורה הציבורית ואם תהיה תחבורה ציבורית אז ישתמשו בה יותר. אני כל הזמן מנסה לשכנע את המפעילים שככל שיהיו יותר אפשרויות כך יותר אנשים ישתמשו בתחבורה הציבורית וזה יקל על העומס בכבישים. היום כביש 531 נותן מענה לכל מי שרוצה להגיע לכביש 6 ומזרחה ופה צריך לברך את ישראל כץ על התהליך התחבורתי שנעשה באיזור השרון. אני מאחלת לכל תושבי הרצליה שנה טובה ומאושרת”.

"יש לי זיכרונות מדהימים מנווה ישראל"

מור סילבר מתגעגעת לאחוות התושבים בהרצליה, נזכרת במפרום של אחרי בית ספר ובהופעות שלה ביום העצמאות

צילום: אלון-אדר

אשת התקשורת והסטייל מור סילבר (33), גדלה בהרצליה. כיום, נשואה לואדים צ’יבוטר ואמא לשון בן השנה ועשרה חודשים, היא שינתה את הכתובת לרמת אביב. היא מראיינת וכותבת ומפעילה ערוץ יוטיוב ועמוד אינסטגרם עם 203 אלף עוקבים, שעוסקים בעיקר באופנה ולייף סטייל.
“אמא שלי, יהודית, עדיין גרה בהרצליה, אבל אני כבר לא. אבל אני עדיין מתגעגעת לחום ולחמימות שהייתה בשכונה בה גדלתי, נווה ישראל, יש לי משם זיכרונות מדהימים, והאמת שאני ממש מתגעגעת לשכונה. גדלנו שם כל החברות ביחד בשכונה, כל פעם אצל אמא אחרת. אמא שלי מרוקאית והיא תמיד היתה מבשלת קוסקוס ומפרום וכולם היו מריחים את הריח, עוד מבית הספר כי הייתי גרה ממש ממול. כל החברות היו קופצות אלי לאכול כי הן ידעו שתמיד יש אצלי בבית אוכל חם. אני מתגעגעת בעיקר לחום ולחמימות שהיתה שוררת בשכונה הזו, שכונה בה כולם מתאגדים אם חלילה היה קורה משה, עוזרים אחד לשני, למשל לילד לחצות את הכביש או לאישה מבוגרת עם הסלים.

זיכרון ילדות בלתי נשכח?
“ברור שיום העצמאות, על הבמה בשער העיר. הייתי במגמת מחול דרך מתנ”ס מקווה ישראל, ולכן הייתי מופיעה הרבה באירועים בעיר. זו היתה תקופה מדהימה מבחינתי, בעיקר בתור ילדה כי היינו עושים כוריאוגרפיות מדהימות. אני זוכרת שאמא שלי מאוד התרגשה לפני כל הופעה שלי והיתה מחכה לי בשורה הראשונה”.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

"כוכב ראשון אנחנו מעניקים לשווארמת ג’מיל"

רון רוזנפלד זוכר את המורים הקשוחים ביסודי, את ההקשבה בחטיבה ואת הרוקנרול בתיכון. ויש לו גם הסבר לשבעת הכוכבים של הרצליה

צילום: גונן-גלין

רון רוזנפלד, בן 54, מוזיקאי ומלחין, סולן להקת פורטרט, הוא הרצלייני גאה מזה 49 שנים. “נולדתי בתל אביב ובגיל שש ההורים שלי רצו איכות חיים ועברו להרצליה, והופ התגרשו. שנים חקרתי את התופעה שנקראת הרצליה, ולדגל של הרצליה יש שבעה כוכבים על שם המתיישבים הראשונים בהרצליה. עד היום כשאני יושב בפורום של החברים שלי שלמדנו יחד מהיסודי, בואכה תיכון, בואכה צבא, ואנחנו עד היום שומרים על קשר, אנחנו מתלוצצים על זה ששבעת הכוכבים של הרצליה הם ככה: כוכב ראשון ללא ספק אנחנו מעניקים לשווארמת ג’מיל בסוקולוב. זר לא יבין זאת, רק מי שגדל בהרצליה ושחה בה שנים על גבי שנים יכול להבין את הטעם המדהים שיש לשווארמה הזאת. כוכב שני מגיע לגלידה אריה. זו גלידה מיתולוגית שאריה המיתולוגי היה מגיע לבתי הספר היסודיים על תלת אופן, לפני 40 שנה, והיה מוכר את הגלידה שלו, ולאט לאט זה תפס כיוון. עד היום כל הרצלייני ותיק יגיד לך שהוא לא יכול להשתחרר מקו 29 וגלידה אריה בפה כשאנחנו חוזרים מהים בתור ילדים, זה אחד הרגעים הקסומים. אנחנו מדברים על התקופה שהיה אפשר לעשן באוטובוסים. כוכב שלישי אנחנו מעניקים לצומת הסירה ולהרצל שיושב שם למעלה, הסמל המיתולוגי של הרצליה. הרצל הזה עם הפרצוף שלו שחזה מה שחזה וחלק יגידו שהחזון שלו לא משהו אבל מה לעשות הרצליה זו הרצליה. אני חושב שאת הכוכב הרביעי נעניק לצומת כדורי, שזה צומת הרחובות הרב קוק ובן גוריון, ששנים היו שם צמיגי כדורי והיום כבר לא אבל עד היום נשאר השם. כוכב חמישי נעניק לתחנה המרכזית של הרצליה, שבכלל כל האיזור הזה נראה כמו גדרה וכמו עזה אבל כל הרצלייני יודע שצריך לעבור בתחנות האלה, אלה הן תחנות חיינו. כוכב שישי נעניק לחוף הים של הרצליה, אחד הדברים שאנחנו באמת גאים בו ובמיוחד האיזור של אפולוניה ומסגד סידני עלי. זה כוכב שאליו לקחנו את האהבות הראשונות ונישקנו את הנשיקות הראשונות . הכוכב השביעי והחדש ביותר זה קניון שבעת הגמדים. אילולא הקניון הזה הרצליה הייתה עיר או אולי כפר ללא קניון.

“החוויות שלי מהרצליה זה בית ספר ויצמן שהיה בית ספר עתיק, ישן נושן, זקן, נוראי ומגעיל. נכון שאנחנו בתור ילדים היינו אמורים לחוות אותו כדבר קסום וכאילו בעיניים תמימות אבל זה ממש ממש לא. אנחנו מדברים על שנות ה-70 המוקדמות ולא על עכשיו. הוא היה אחד מבתי הספר הוותיקים של הרצליה והיה שם מנהל עתיק וזקן ומורים קשים שצעקו עלינו ונורא פחדנו מהם.

“אני זוכר מהרצליה זה את מגדל האזעקה, שכבר לא קיים, שבטקסים ביום הזיכרון היו מעמידים אותנו בחוץ, ממש צמוד למגדל, וכשהאזעקה הייתה מתחילה היינו מבוהלים ומבועתים עד אימה. היינו המחזור הראשון של חטיבת הביניים שמואל הנגיד עם המנהל רביד שהוא היה מקסים ומדהים, שם חווינו בית ספר מושלם ולדוגמא. זה היה בית ספר חדש עם אג’נדה חדשה. חטיבות הביניים רק נכנסו לעניין, זה היה חדש בכלל. הייתה הרגשה של רעננות והקשבה לתלמיד.

“אחר כך בתיכון אני באופן אישי גיליתי את כל העניין של מוסיקה ורוקנרול והתיכון האמיתי שלי היה עם החבר’ה כשהתחלנו לנגן. התחלתי כמתופף אז ומהר מאוד מצאתי את עצמי מכיתה י’ עד סוף י”ב כמעט ולא מגיע לבית הספר, היינו מבריזים והולכים לנגן באחד הבתים של חברי הלהקה.

“הרצליה בשבילי זו העיר שבה גדלתי, עוצבתי והתבגרתי. אני תמיד אהבתי אותה בגלל השטחים הגדולים, הפתוחים והירוקים שהיו בה והיום הרבה הרבה פחות מה שמאוד מעציב אותי, אבל מצד שני אתה גם לא יכול לצפות שהכל יעמוד במקום. אני אוהב אותה גם בזכות הקירבה לתל אביב. היום אתה לא יכול לצאת מהעיר לפני 10:30 בבוקר, לצערנו, אבל כל המדינה ככה תקועה, במיוחד איזור המרכז. הרצליה בשבילי זה בית וזה תמיד יהיה בית וזה חמש דקות מכל הבלגן, הברדק והמהומה. בסופו של דבר אתה מגיע לחלקת אלוהים קטנטונת והפסטורליות הקטנטנה שעוד נשארה לנו בין הפארק לבין הים”.

"אני גאה לגור בעיר עם תושבים כאלה"

גולן שרמן זוכר את כפר סבא עם 15 אלף תושבים, את השבתות עם הפועל כפר סבא ואת ערב הזיכרון ההמוני לאחותו בקולנוע עמל

צילום: תמר-מצפי

המשנה למנכ”ל בנק הפועלים, גולן שרמן, בן 50, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בשכונת הדרים בכפר סבא. הוא עובד בבנק מזה 22 שנים, והתפקיד הראשון שלו היה בסניף ברחוב ויצמן בעיר. “זה היה בשבילי סוג של סגירת מעגל, כל הלקוחות שלי היו אנשים שגדלתי איתם בעיר. בכלל, אני תוצר של כפר סבא, נולדתי וגדלתי בה. בילדותי זו הייתה עיר מאוד קטנה – אולי 15 אלף תושבים שכולם הכירו את כולם וכולם התגודדו סביב הברזלים בוויצמן פינת ירושלים, ממש לא רחוק מהבית שלי. כפר סבא באותם הימים הייתה משפחה אחת גדולה. אני למדתי בבית הספר אוסישקין ואז עברתי לבית הספר ארן.
“אני זוכר שבזמנו מרכז העיר היה מרכז העולם. לא היה משהו אחר. רחוב ויצמן היה מלא פרדסים, עוד לפני שהקימו את קניון ערים. רוב הזמן היינו משחקים בשטח האדמה העצום שממזרח לבית הספר ארן. בחורף גדלו בו חמציצים ובקיץ קוצים. מרכז החיים שלנו היה מגרש הכדורגל הישן ברחוב טשרניחובסקי במערב העיר. היינו משחקים שם בעיקר כדורגל, וכשגדלנו כל החברים שלי היו בנוער של הפועל כפר סבא. אני לא שיחקתי בקבוצה אבל בהחלט לקחתי חלק במשחקים ברחוב. לצערי אני לא זוכר את שמו של השכן העצבני שבכל פעם שכדור היה עף לחצר שלו הוא היה מחרים אותו.
“אפרופו כדורגל, שיא השיאים של עולם הכדורגל שלנו היה בשנת 82 כשזכינו באליפות הראשונה של הפועל כפר סבא. אני הייתי אוהד שרוף של הקבוצה והיינו הולכים לראות משחקים בכל שבת. אני זוכר את משחק האליפות במכתש בגבעתיים – אי אפשר לתאר את השמחה, של פעם בחיים.

“חטיבות ביניים בעיר באותם הימים היו או שרת או שז”ר. אני למדתי בשרת. מרכז הבילויים שלנו היה קפה קפולסקי – הקפה של רמי תייר. שם היינו נפגשים כל החבר’ה וכשהיה בא לנו לנגב חומוס היינו נוסעים לתחנת הדלק בהוד השרון. ואז הגיע הפלא הגדול – פתחו את מרכז אהרוני. כיום מדובר במרכז הקניות הקטנצ’יק הישן שנמצא בוויצמן פינת ירושלים, אבל אז הרגשנו שאנחנו סוף סוף עיר גדולה כי יש לנו מרכז קניות משלנו. הייתה שם חנות גדולה של שילב. מחוץ למרכז אהרוני הייתה חנות של אתא. לי קנו בגדים בחנות של גלי שהייתה באזור, או בראש אינדיאני או בטופר. אם הלכנו לקולנוע הלכנו או לקולנוע עמל – מרכז הבילויים של העיר או לקולנוע חן בשכונת יוספטל או לפלא הכי גדול – קולנוע הדר שהיה פתוח, בלי גג. בחורף הוא היה סגור בגלל הגשם.

“לכל מקום בעיר היינו הולכים ברגל או נוסעים באוטובוסים. לפחות החבר’ה שלנו לא היו מרוכבי האופניים. רק בגיל 17 כשהוצאנו רישיון נהיגה העזנו לנסוע לעיר הגדולה – לתל אביב. פתאום נפתחו העיניים, יכולנו לצאת למועדונים, לראות בתי קולנוע ברמה. בתיכון למדתי בכצנלסון. אלה שהיו מוטים למקצועות טכניים הלכו ללמוד באורט. היו גם לא מעט שהלכו ללמוד בתיכון עמי-אסף בבית ברל. נכון שבבית הספר אז לא היו מגמות רבות כל כך כמו היום, אבל מצד שני מערכת החינוך בכפר סבא אז הייתה הכי טובה בארץ. אנשים היו מגיעים לגור כאן רק בשביל שהילדים שלהם ילמדו בה.

“כשהייתי בן 20 אחותי נפטרה מסרטן. היא הייתה בת 16 בלבד. אז זו הייתה מחלה פחות נפוצה וכדי להמחיש לך את האווירה, כל העיר הייתה סביב הסיפור הזה. ב-30, קיימו לזכרה ערב זיכרון ענק בקולנוע עמל. אני לא אשכח את זה לעולם. אני גאה להיות חלק מהעיר הזאת שיש לה תושבים כאלה”.