כשמתבוננים על ציוריה הצבעוניים של פרידה בלומברגר, תושבת רעננה מזה 18 שנה, מרגישים בעיקר שלווה ורוגע הנובעים מהקנבס. בעשרות הציורים המעטרים את קירות ביתה המציגים נופים מרהיבים ורבגוניים, אין אף רמז לעבר האלים אותו חוותה בתופת השואה, ממנה ניצלה במה שיכול להתפרש בעיני רבים רק כנס.
"נולדתי באוקראינה, בעיירה היהודית יאמפול, לאחר שמלחמת העולם השנייה כבר התחילה", מספרת פרידה בת ה-78. "כשהייתי בת שנה, גייסו את אבא שלי לצבא האדום ואת שאר המשפחה שלחו למחנות ריכוז באוקראינה. היינו אני, אמא שלי ועוד חמישה אחים ואחיות במחנות ריכוז. לקראת סוף המלחמה, כשלקחו אותנו למחנה השמדה, צעדנו ברגל בשיירה והמוביל של השיירה נסע בעגלה. רצה הגורל והוא הושיב אותי לידו בעגלה. כשהגענו לשער של מחנה הריכוז, לפתע הנאצי שעמד בשער הצביע עליי וצעק: 'זאת הילדה שלי, תסתובב! לך חזרה!'. מסתבר שאני הייתי מאוד דומה לבת שלו וזה עורר אצלו משהו. הוא שלח את כל השיירה חזרה, לא הסכים שהיא תיכנס למחנה ההשמדה.ככה בעצם כל השיירה ניצלה, המלחמה נגמרה זמן קצר לאחר מכן".
לאחר שמשפחתה התאחדה עם אביה, עברה המשפחה לצ'רנוביץ' שבאוקראינה, שם פגשה פרידה את בעלה אלכסנדר, שהלך לעולמו לפני שש שנים. "היינו ביחד 52 שנה. לפני שפגש אותי, בעלי גר בעיר אחרת. אמרו לו לך לצ'רנוביץ', יש שם בחורה יפה ונחמדה. הוא הגיע לעיר וככה פגש אותי, ואחרי שלושה ימים הוא כבר אמר לי שהוא רוצה להתחתן. הלכתי לבקש מאמא שלי רשות והיא אמרה לי 'אין לי נדוניה להביא לך כי יש לי הרבה ילדים'. בעלי אמר 'אני לא רוצה נדוניה, אני רק רוצה את הבחורה'".
יצירותיה של פרידה בלומברגר
מה בסופו של דבר גרם לכם לעלות לישראל?
"בעלי היה מאוד ציוני ובא ממשפחה דתית. גם הוא היה ניצול שואה. הוא הגיע לאושוויץ, ובתהליך הסינון מול דוקטור מנגלה לו אמרו ללכת ימינה, לאחיו ואבא שלו שמאלה. אותם שרפו בחיים, והוא שרד באושוויץ עד שחרור המחנה. אז רק הוא ואמו נשארו, לא נשאר להם רכוש בברית המועצות כי לקחו להם הכל. בגלל החינוך ובגלל מה שעבר, ישראל מדינת היהודים, הייתה מבחינת בעלי חלום שצריך להתגשם. ב-1971 קיבלנו אישור יציאה מברית המועצות, אני זוכרת שבכלל לא ידענו מה זה ישראל. חשבנו שזה רק חולות. לקחנו שתי מזוודות, שני ילדים, ויחד עם אמו של בעלי באנו ארצה".
איך הגעתם בסוף לרעננה?
"כשעלינו לארץ גרנו בבני ברק בדירה עם עוד קרובי משפחה, כמעט עשרה אנשים בדירת שני חדרים. לאחר מכן עברנו לרמלה ואז לפתח תקווה. לאחר שהבן שלי התחתן ועבר עם המשפחה שלו לרעננה, עברנו אני ובעלי בעקבותיו לפני כ-18 שנה. אני מאוהבת בעיר הזאת. התפתח בינינו קשר מעולה. פה כולם אוהבים אותי, מנשקים אותי, יש לי חברים וחברות בכל רחבי העיר. איפה שאני הולכת בעיר אני יוצרת חברויות וקשרים. כאן גם בעצם התחלתי לצייר. אחרי שעברנו, אשתו של הבן שלי הביאה לי את כן הציור ואת הקנבס הריק ואמרה לי 'מעכשיו, תציירי'".
את כישרון הציור שפרידה גילתה אצל עצמה לאחר שעברה לרעננה, ניתן לזקוף לזכות עבודתה כמהנדסת. "עוד באוקראינה עבדתי כמהנדסת שנים", אומרת פרידה, "ולאחר מכן עשיתי הסבה למהנדסת מים כאן בישראל. יש המון שרטוט בעבודה הזאת, המון דיוק וסקיצות. זה מאוד ממקצע ובונה את התנועה שלך עם העיפרון על הדף. לפני שהכלה שלי הביאה לי את כן הציור, לא ציירתי מעולם, רק שרטטתי בעבודה. זה מאוד מרגיע אותי הציור".
יצירתה של פרידה בלומברגר
איך את מחליטה מה לצייר?
"לפי תחושת בטן. לפי ההרגשה".
היו לך כבר תערוכות?
"היו לי הרבה תערוכות בבית גיל הזהב ברעננה. ראשי עיר הגיעו לבקר בהן, גם חברי מועצה. תערוכות מאוד מכובדות ומרגשות. לפני שלוש שנים גם פנו אליי מהעירייה והציעו לי להיות הראשונה שתצייר על ארונות חשמל. ציירתי על ארונות על יד בית גיל הזהב, ברחוב אחוזה. בפארק רעננה השתתפתי יחד עם עוד ציירים אחרים בפרויקט בקנה מידה גדול יותר בציור המבוך לילדים".
מה את מתכננת הלאה?
"אני רוצה להרים תערוכה גרנדיוזית וחגיגית ליום הולדת 80 שלי. אני עדיין רוצה לראות למה אני מסוגלת".
יצירותיה של פרידה בלומברגר
רוצים להישאר מעודכנים?
פרידה בלומברגר שרדה את השואה, הייתה הראשונה שציירה בעיר על ארונות חשמל ועכשיו יש לה שאיפה גדולה: "אני רוצה להציג תערוכה לכבוד יום ההולדת ה-80 שלי"
תגובות