מעיין נהרי מספרת על הרגע בו החליטה להיאבק למען חטופי תימן

בשבוע שעבר יצאה תושבת העיר, מעיין נהרי, להפגין יחד עם חברי עמותת עמר"ם, בה היא פעילה, בבקשה שהממשלה תכיר ותודה בחטיפת ילדי תימן. לעמותת עמר"ם הגיעה נהרי בעקבות סיפורה של סבתא, יונה נהרי ז"ל, לה נחטף תינוק בן שמונה חודשים במחנה "חאשד" של הסוכנות היהודית בתימן. "אני לא יודעת אם כולם יודעים אבל היו חטיפות לא רק במעברות ובבתי החולים בארץ", אומרת נהרי, "אלא גם במחנות מעבר של הסוכנות היהודית לפני העלייה. כשסבתא שלי הגיעה למחנה אמרו לה שאת התינוקות שמים בבית תינוקות וזה מה שהיא עשתה. בבית התינוקות הייתה שמירה עם נשק כדי שההורים של הילדים לא יכנסו. בשנים האחרונות עלה לרשת פרויקט של משרד התרבות שאסף כל מיני תמונות ישנות מקום המדינה ואחת האחיות שעבדה שם תרמה אלבום תמונות שם אפשר לראות גדר תיל שמפרידה בין המחנה לבית התינוקות".

יונה נהרי סבתה של מעיין. צילום: ינון שמריהו

לסבה וסבתה של נהרי היו ארבעה ילדים שהגיעו למחנה, ילדה בת 14, ילדה בת עשר, ילדה בת חמש ותינוק בשם צמח שהיה בן שמונה חודשים. "הם הגיעו למחנה ואחרי שסבתא שלי הכניסה את התינוק שלה, צמח, לבית התינוקות פשוט לא החזירו לה אותו", מספרת נהרי, "אמרו לה שהילד שלה מת. היא דרשה לראות אותו ולא נתנו לה. לסבתא שלי היו ילדים שנפטרו לפני, היא ראתה ילד שנפטר והילד הזה היה בריא".
נהרי מספרת כי במשך שנות חייה סבתה הייתה מספרת על הילד שנחטף לה אך היא אף פעם לא חשבה שיש מה לעשות בנידון. "במשך שנים לא ידעתי איך לאכול את הסיפור הזה. סבתא שלי הייתה מדברת עליו כל הזמן ותמיד הרגשנו שאין מה לעשות, פשוט חטפו אותו. לאחר שסבתא שלי נפטרה, במהלך השבעה, אני כבר הייתי אמא ופתאום הרגשתי קצת אחרת לגבי הנושא. פתאום מאבקים כמו אפס הפרדה בבתי חולים התקשר לי לסיפור הזה. פתאום חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות שלקחו ילדים ואנחנו שתקנו? אז הפסקתי לשתוק. ואז הצטרפתי לעמותת עמר"ם".
נהרי מספרת כי הוריה פחדו לדבר על הנושא כדי שלא יחשבו שהם משוגעים אבל בתור דור שלישי, אומרת נהרי, היא כבר יודעת מה הזכויות שלה ובטוחה במקום שלה במדינה. "סבתא שלי איבדה אמון בממסד בצורה גורפת", מספרת נהרי, "היא לא רצתה ללכת לרופאים, לבתי חולים, לבתי תינוקות, למעונות יום. כל הדברים האלה היו בלתי אפשריים מבחינתה. זה משהו שרואים בהרבה עדויות של עולות מתימן, נשים שלא רצו ללדת בבית חולים ולא רצו לאשפז שום ילד, רק רצו לטפל בילדים בבית. הדור שלנו, הדור שלישי, לא צריך להיאבק כמו ההורים שלנו על זכות הקיום שלי במדינת ישראל, אני יודעת שהמדינה הזו שלי. אני במקום שאני יכולה לדרוש, אני לא אזרחית סוג ב' וגם לא סבתא שלי. אני רוצה תשובות". למרות שסבתה כבר נפטרה נהרי וחברי עמותת עמר"ם דורשים את ההכרה בחטיפת הילדים כדי שהדור השני והשלישי יוכל לחפש את בני משפחתם. "אנחנו רוצים להתחיל ולחפש ולאחד משפחות", היא אומרת, "למרות שהיו חלק שנלקחו לניסויים עדיין יש חלק גדול שמאומצים והמינימום שאפשר לתת למשפחות זה לחפש אותם וגם לתת לילדים המאומצים לדעת את הזהות שלהם".
עמותת עמ"רם הוקמה לפני כארבע שנים על ידי המשורר שלומי חתוכה ונעמה קטיעי. בהתחלה מטרת העמותה הייתה לעסוק בנושאים אזרחיים, להעביר סדנאות על גזענות, ולאט לאט הם התחילו לעסוק בנושא חטיפת ילדי תימן. "בערך שנה לאחר שהוקמה העמותה אני התעוררתי", מספרת נהרי, "נפל לי האסימון שהסיפור של החטיפות לא יכול להיות מושתק והתחלנו, גם אני וגם שלומי, ללכת ולאסוף עדויות בכל הארץ. עשינו את זה מתוך הבנה שאנחנו לא רוצים להשאיר שום סבתא בארץ שאנחנו לא שומעים את הזעקה שלה. הזמן עובר ואנשים נפטרים. גם אצלי וגם אצל שלומי זה הסיפור המשפחתי שהניע אותנו לפעול. באתר של העמותה יש כבר כ־600 עדויות, לא כולן מצולמות. בנוסף יש עוד כ־400 עדויות שנמצאות בעבודה. הקמנו בשנה שעברה אתר שמאגד את כל העדויות של המשפחות וזה עשה המון רעש. אחרי שעתיים שהוא היה באוויר הוא פשוט קרס. הסברה שלנו היא שלא רק משפחות נכנסו כי סביר להניח שסבתות לא מהירות בהקלדות אלא שבאמת יש מאומצים שרוצים לראות. האתר נותן אופציה אנונימית להסתכל. מאז שהאתר עלה פנו אלינו ילדים מאומצים ולשניים מהם מצאנו את הזהות המקורית שלהם".
בשנה האחרונה פורסמו גילויים חדשים בפרשת הילדים החטופים מתימן. וועדה בראשות חברת הכנסת נורית קורן, דנה בנושא והוצגו בכנסת פרוטוקולים ותמונות המעידות על חטיפות ולאחרונה גם על ניסויים שבוצעו בילדים שעלו מתימן. "אלו דברים שהמשפחות היו מדברות בינן לבין עצמן אבל פחדו להביע את זה בפומבי", אומרת נהרי, "הרב עוזי משולם, שנאבק להכרה בפרשת ילדי תימן החטופים שנפטר בשנת 2013, אמר את הדברים האלו בזמנו אבל ראו בו איום על ביטחון המדינה. הבן שלו התראיין לפני כשנה בתוכניתו של עודד בן עמי בערוץ 2 שם דיבר על ניסויים בילדים החטופים והוציאו אותו משוגע לגמרי".
להפגנה שקיימו חברי העמותה בירושלים אליה הגיעו כ־2500 אנשים. את ההפגנה הם ערכו בתאריך שבו נפטר הרב עוזי משולם ז"ל שחשף את פרשת החטיפות. "התאריך הזה 21.6 הוא תאריך שאנחנו קבענו כיום זיכרון ומודעות לפרשת חטופי תימן. לא חיכינו לקביעה ממשלתית ליום זיכרון. בשנה שעברה היו אירועים בכל רחבי הארץ בתאריך הזה, כאשר באזור השרון היה אירוע בכפר סבא בבית לזרוס שהיה מפוצץ באנשים. השנה הגענו למצב שאנחנו מרגישים שרמת החשיפה והמודעות לפרשה היא גבוהה ואנחנו יכולים בפה מלא לבוא ולדרוש מהממשלה את מה שמגיע לנו. לכן לא עשינו השנה כנס או אירוע אלא הפגנה. חסמנו את אחד הכבישים ליד המשביר בירושלים והגיעו אנשים מכל רחבי הארץ. היו הסעות מנהריה עד למושבים בדרום, מושבים באזור רחובות, בית דגן, פרדס חנה, ראש העין, כפר סבא ועוד. גילאי המשתתפים בהפגנה היו מגוונים, היו אימהות צעירות עם תינוקות, וסבתות עם מקל הליכה וכיסאות גלגלים. המחאה הייתה בדרישה להכרה ממשלתית. בשנה האחרונה, נפתחה הוועדה לדון בנושא הזה ונפתחו חלק מהחומרים של וועדת החקירה אבל למעשה אפשר להאכיל אותנו כל שבוע בעוד חשיפה ובעוד פרט אבל הפרשה הזאת לא תסתיים. אנחנו רוצים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יגיד שהוא מכיר בחטיפות, היה פה פשע והמדינה צריכה לקחת אחריות. ברגע שזה יקרה לא נגיע למצב שמשפחות הולכות מבית חולים לבית חולים, מארכיון לארכיון כדי לנסות לחפש עוד מסמך ועוד טופס. אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי אף אחד. כל עוד המדינה לא קוראת לזה חטיפות אז יש חיסיון והתיקים סגורים. בכל שנה אנחנו פונים ל-120 חברי כנסת בבקשה להזכיר את הנושא והשנה, בשבוע שלפני ההפגנה קיבלנו תשובות מכל חברי הכנסת. השנה לא רק ביקשנו להזכיר את הנושא במליאה אלא גם להביע תמיכה בדרישה של המשפחות להכרה ומכל הקשת הפוליטית הביעו תמיכה כולל הקואליציה. כל הכדור כרגע בידיים של ביבי".
עוד מספרת נהרי כי סיקורה התקשורתי של ההפגנה היה דל. "ערוץ 20 הוא היחיד שסיקר. בערוץ 10 העלו כתבה ביום שלאחר ההפגנה ובשידור לייב אף אחד לא עשה את זה. היו כתבים של עיתונים קטנים ברשת אבל לא בטלוויזיה. ההרגשה היא קצת של ניתוק מצד התקשורת. זה לא מפתיע, המחאה הזו התחילה ברשת החברתית ושם היא תמשיך".