"ראיתי שלושה חיילים בדלת, ואמא שלי צעקה שמשה נפל"

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא יום של כאב לכל עם ישראל. השכול, אינו זר לנו. מיום הקמתה, מדינת ישראל ידעה אינספור מלחמות ופעולות צבאיות, במהלכם נפלו 23,741 מבניה ובנותיה, 179 מהם היו תושבי העיר רעננה. איריס בן צור דוד, היא בת לאחת מהמשפחות בעיר ששכלה בן משפחה אהוב. אחיה, משה בן צור ז"ל, נהרג ממטען צד ב-1983 בלבנון, בזמן מלחמת שלום הגליל.

"משה היה בשיירת רכבים שנכנסה ללבנון במהלך המלחמה", מספרת איריס, "הוא היה האחרון בשיירה. מישהו אחר מהחברים שלו לגדוד היה צריך לעלות לרכב במקומו, אבל הוא היה פצוע, אז אחי הוציא אותו מהאוטו, אמר לו ללכת הביתה ונכנס לרכב במקומו. הוא לא היה צריך בכלל להיות בשיירה הזו. הרכב עלה על מטען צד, והתפוצץ. כל מי שהיה איתו ברכב יצא עם פציעות קלות, רק אחי נהרג. הייתי כמעט בת 18 והוא היה בן 20, היינו מאוד קרובים. אנחנו היינו האחים הגדולים, והיו לנו עוד שני אחים קטנים יותר, יוני והראל".

משה ז"ל ואיריס בן צור. צילום פרטי

איך את זוכרת את משה?

"הוא היה מאוד סמכותי, מאוד ליברלי ופתוח. תמיד אפשר היה לפנות אליו, הוא תמיד היה מקשיב ומנסה למצוא פתרון. הוא היה ממש יפה תואר. הייתה בו ענווה. אם רצינו משהו, הוא נרתם. הבית שלנו לדוגמא היה קטן. כשגדלנו, אי אפשר כבר היה שהבנים ישנו איתי ביחד באותו חדר, אז הוא לא התעצל, הלך ובנה לי חדר במרפסת לבד. הוא היה תמיד עוזר, להורים, לנו. היו לו כל מיני חיות בבית שהוא היה מגדל, תרנגולות, יונים, הייתה לו גינה שהוא היה מטפח אותה. אם משהו היה מתקלקל לאמא בבית הוא מתקן לה. היו לו ידי זהב".

מה את זוכרת מהיום שהוא נהרג?

"זה היה יום חמישי. יום לפני, ברביעי, הוא עשה מנגל בבית, הלכתי לחברה ללמוד ונפרדתי ממנו. באותו הערב הרגשתי צורך עז לחזור הביתה, אפילו התקשרתי אליו מטלפון ציבורי שיבוא לקחת אותי אבל לא היה לו איך. בסוף נשארתי לישון אצל חברה שלי. כל הזמן הוא היה בראש שלי. למחרת הוא עזב לצבא, וההורים שלי היו מוזמנים לחתונה בבאר שבע. אמא שלי מהבוקר לא הרגישה טוב ואני נסעתי עם אבא שלי ועם הדודים לחתונה. בדרך הייתה הודעה ברדיו שחייל צה"ל נהרג בלבנון. בחתונה, אבא שלי הרגיש שמשהו לא בסדר וצעק שהוא רוצה לחזור הביתה. למחרת, יום שישי, בשש בבוקר הייתה דפיקה בדלת. פתאום אני שומעת את אמא שלי צועקת "לא!" חזק ממש. כולנו קפצנו מהמיטה לראות מה קורה. ראיתי שלושה חיילים בדלת, ואמא שלי צעקה שמשה נפל. אבא היה בעבודה כבר אז הייתי צריכה ללכת להביא אותו הביתה".

את היית זאת שסיפרה לאבא?

"כן, בהתחלה לא כל כך דיברתי, הגעתי אליו במונית לעבודה באתר הבנייה, הוא הופתע, לא יכולתי לספר לו. כשהנהג מונית בדרך חזרה שאל "כמה אחים אתם", אמרתי לו שלושה, אבא שלי תיקן אותי, "לא, אתם ארבעה, למה את אומרת שלושה". לא יכולתי להוציא את המילים מהפה. כשהגענו לבית והיו שם המון אנשים, אז אמרתי לו שמשה נהרג. לקחתי את כל הפיקוד של לספר לשאר המשפחה, נסעתי לכל הדודים שלי, הודעתי לרוב המשפחה".

איך המשפחה התמודדה עם השכול?

"אמא התמוטטה. משה היה בשבילה עולם ומלואו, והיה גם סבלה המון עד שהיא הביאה אותו. לקח לה הרבה שנים להיכנס להריון. הוא היה משענת בשביל כולנו. היא ידעה שאם היא פונה אליו, שם נמצא הפתרון. אמא הבינה שהעולם חרב עליה כשהוא נהרג. לקח לה הרבה שנים לחזור לעצמה ולתפקד כאמא. אחרי שמשה נפל, אני זאת שהלכתי לבתי הספר של האחים שלי בתור הורה, כל מה שהיה צריך דאגתי להם".

ואיך את התמודדת?

"האחים נדחקים לשוליים בשכול. זה חיסרון עצום. אתה לא יודע איך לעכל את זה. אתה פתאום הופך להיות אח גדול, העיניים נישאות אלייך. אין מישהו שיכוון אותך, שידריך. היו הרבה צרכים בבית וההורים שלי לא היו יכולים להתמודד עם זה. אנחנו היינו בשר התותחים של ההורים, לא היה מי שיעזור לנו. אף אחד לא הבין שגם לנו יש צרכים. אם אמא קמה באמצע הלילה מסיוטים מי היה רץ אליה? אני. האחים שלי היו קטנים, ולי בעצם לא היה אף אחד. זה שלא נפרדתי ממנו שנים זה הציק לי מאוד. כל יום הוא היה במחשבות שלי. הייתי הולכת לישון איתו, וקמה איתו בבוקר. הוא לא השתחרר ממני. הלב שלי דימם".

איריס בן צור. צילום פרטי

והיום?

"לפני שנתיים ההורים שלי עשו הכנסת ספר תורה על שמו בבית הכנסת "אוהל שלום", בית כנסת שסבא שלי הקים. הייתה שותפה מלאה בכל ההכנות והריצות של המאורע. זה היה אחד האירועים הכי משמעותיים בחיי ההורים שלי ובחיי. שבוע אחרי, עליתי לקבר שלו אחרי עשרים שנה שלא הייתי שם. בכיתי שלוש שעות בלי הפסקה. אמרתי לו שעשיתי למענו את מה שאני יכולה, ושאני משחררת אותו. שאחרי עשרות שנים אני נפרדת ממנו".

מהי משמעות יום הזיכרון בשבילכם כמשפחה שכולה?

"הוא קיבל משמעות חדשה כמובן אחרי שמשה נפל. יש גם את האזכרה עצמה של משה בנובמבר, ואת טקס הזיכרון של גולני בצומת גולני בכל שנה שמתקיים כל פעם בתאריך אחר, וגם יום הזיכרון לחללי צה"ל, זה צובט לנו בלב. שכול זה משהו שלא עובר".