"אי אפשר להסביר מהי השרשרת בשבילי. אין לה תחליף עבורי"

"בעלי איבד שרשרת שמאוד חשובה לו, אם במקרה מישהו מצא אותה בבקשה שיצור איתי קשר!".

את המשפט הזה פרסמה שיר לופז בן סימון מרעננה ב-"פורום תושבים רעננה", לצד תמונה של השרשרת האבודה של בעלה. במבט חטוף אחד הפוסט נראה כמו אלפי אחרים בתחום האבידות והמציאות, אך כשמסתכלים מקרוב על השרשרת, המעוצבת כעץ זית, סמלה של חטיבת גולני, עליו מעוטרים הכיתוב "צוק איתן" והתאריך "21.7.14", מבינים שמדובר כאן בסיפור שונה. למרבה המזל, לאחר יומיים של חיפושים, השרשרת נמצאה, אך הסיפור שמסתתר מאחוריה הוא עמוק וכואב.

דוד בן סימון, בעלה של שיר, היה חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני שהשתתף במבצע צוק איתן. הוא נפצע בתאריך החרוט על שרשרת הזהב שאבדה לו – ב-21 ביולי, 2014. הפציעה, שצילקה אותו פיזית ונפשית, הובילה אותו לתהליך שיקום ארוך ומאתגר.

"נכנסנו לתוך שטח עזה, אל שכונת סג'עייה", מספר בן סימון, "היה מודיעין שיש בשדה ליד אחד הבתים בשכונה מנהרה, אז היינו אמורים לטהר את הבית בלילה ובבוקר לחפש את המנהרה בשדה. חלק מהחבר'ה שלנו כבר נכנסו וטיהרו את הבית, ראו שאין מחבלים, והתחילו לעשות הכנות להתמקמות. אני זוכר שאני הייתי בדרכי להיכנס לתוך הבית, ופתאום התחלנו לחטוף התקפה מאסיבית של פצמ"רים (פצצות מרגמה) וטילי נ"ט. בתחקיר עלה שפגעו משהו כמו שישים פעמים בבית, שזה נס שהוא לא קרס על החבר'ה שלנו. אחרי הפיצוץ הראשון, אני עפתי אחורה מהכוח והתחלתי לצעוק לעזרה. הרגשתי חבטה חזקה ברגליים, לא הבנתי מה קורה. צעקתי לחבר'ה והם לא ענו, לא הצלחתי להתרומם. הבנתי שמשהו פה לא בסדר, לא הגיוני שלא עונים לי. אני מרים את הראש, מסתכל ורואה שאני לבד בשטח".
מה עבר לך בראש באותו הרגע?
"המחשבה שיכולה להתבצע כאן חטיפה, כי אני יודע שיש מנהרה בשטח של השדה בצמוד לבית, ואני לבד שם, לא במיטבי. ניסיתי לקום, הורדתי מעצמי את המקל"ר (מקלע רימונים), התחלתי ללכת לכיוון הבית עם הנשק האישי. הלכתי כמה צעדים ונפלתי על החזה, רגל שמאל שלי פשוט הפסיקה לפעול. התחלתי להתקדם בזחילה, כי אמרתי לעצמי שאין מצב שכאן אני הולך להרים ידיים, אני לוחם, אני יודע שאני יכול לתת מעצמי יותר. כל פעם התקדמתי עוד טיפה ועוד שלב, משכנע את עצמי ש-'רק עוד מטר נוסף', כל סנטימטר אתה מרגיש כאבי תופת ברגל שאי אפשר להסביר במילים. בסוף הגעתי לכוח בבית, והתחיל תהליך פינוי שארך בסביבות השלוש שעות, בסופו הגעתי לבית החולים בילינסון".

דוד ושיר בן סימון. צילום פרטי

"אני מצליח להכיל את זה בקטע של הראש, השכל מצליח להבין שלא הפקירו אותי. אבל האם אני מרגיש שלא הפקירו אותי? לא. הלב במקום אחר מהראש. הוא לא מצליח לסלוח"

בן סימון סבל מפציעות חמורות בשתי הרגליים. חתיכת שריר באורך של 15 סנטימטר נחתכה מרגל שמאל עקב הפיצוץ, ורסיס גדול נכנס ויצא דרך רגל ימין. למרות האתגרים הפיזיים ותהליך השיקום שהיה עוד לפניו, הקושי הגדול היה דווקא נפשי.
"כבר כשהגעתי לבית החולים צצה לי הפוסט טראומה", מספר בן סימון, "זה צץ קודם כל בפלאשבק שהגיע משום מקום, כשהתפוצץ בלון בבית חולים. אני זוכר שהלכתי לאיבוד בראש, התחלתי לשמוע כל מיני דברים ולראות דברים. הייתי מופתע שאף אחד לא הולך איתי לממ"ד, הרי יש נפילות. זה נכנס לך לחושים – לשמיעה, לראייה, זה קטע הזוי כי זה משתלב לך במקום שאתה נמצא בו. אתה רוצה להתחיל לחפש מחסה בבית החולים, כאילו אתה בשדה הקרב. זו מציאות שמתחברת לך עם הדמיון".
איפה עוד באה לביטוי הפוסט טראומה?
"היו לי חרדות נטישה, הייתי מפחד להיות לבד שלא יקרה לי משהו, בבית חולים היו לי משמרות של בני המשפחה. אחרי חודש וחצי של אשפוז בבילינסון ובתל השומר, שחררו אותי הביתה לטיפולי יום – פיזיותרפיה ופסיכולוג. איבדתי את הכוח להתעסק עם הפסיכולוג אחרי שנה וחצי. זה מחיר נפשי ענק להגיע כל שבוע ולהתעסק ברע ואיך אני מטפל ברע. שתבין, שהיו בהתחלה מסיעים אותי לטיפולים כי אחרי הפסיכולוג לא יכולתי לנהוג. בשינה זה התבטא בסיוטים שחוזרים על עצמם, אותה סיטואציה מסג'עייה שחוויתי בכל פעם, אותו סוף שאתה כבר יודע מה הולך לקרות. לפעמים רואה את זה מהצד, לפעמים מהעיניים שלך. חוזר על זה בלופים. אתה מתעורר ולא רוצה לחזור לישון".

דוד בן סימון עם אוריאן. צילום פרטי

איך המשפחה הגיבה לפציעה? איך התמודדו?
"החיים שלהם מתחלקים ללפני הפציעה שלי, ואחרי. זו כאפה לכולם כי אני האח הגדול, אני הבן אדם שנותן את הביטחון שלו לאחים שלו הקטנים, ומהביטחון שאתה נותן לאחים שלך, פתאום האח הקטן שלך צריך לבוא לישון איתך בלילה כשאתה מפחד לחזור לישון. גם לי קשה להכיל את זה עד היום. יש הרגשה שנשארתי מאחור באותו הרגע בעזה. אני מבין שזה קרה כי שאר הכוח שלי רץ לתפוס מחסה, אני באמת מבין, גם היו מלא הסחות דעת, תחשוב שהיינו חמישה עשר חיילים בכוח, ונפצעו חמישה. אנשים היו צריכים לחפות אחד על השני, פצצות מרגמה וטילים פוגעים בבית, הייתה סמטוחה שלמה. אני מצליח להכיל את זה בקטע של הראש, השכל מצליח להבין שלא הפקירו אותי. אבל האם אני מרגיש שלא הפקירו אותי? לא. הלב במקום אחר מהראש. הוא לא מצליח לסלוח".
למרות הקשיים מהפציעה, בן סימון לא ויתר על השיקום ונלחם כדי לחיות חיים רגילים, חרף המחיר הנפשי שהמלחמה גבתה ממנו. כשנה וחצי לאחר שנפצע, החל בתהליך של רכיבה שיקומית על סוסים ששינה את חייו.
"יום אחד היו רעמים כשהייתי אמור להגיע לחוות הסוסים השיקומית בתל מונד כדי לרכב. תבין שרעמים זה משהו שהיה עושה לי בלאגנים בראש, ממש מקפיץ אותי אחורה. לא רציתי בכלל לצאת, אבל העובדת בחווה שכנעה אותי בטלפון. הגעתי, עליתי על הסוס, וכבר ברעם הראשון נכנסתי לדריכות. הרגליים מתחילות להתכווץ, הגוף מתכווץ, הנשימה מתגברת, והסוס מרגיש אותך ומתחיל לאבד את זה גם. המדריך שלי צעק לי להרגיע את הסוס, ואני הייתי צריך להביע רוגע כדי להרגיע אותו. בפנים בלאגן – אבל אני חייב לשדר לסוס שהכל טוב. היום זה הסוס, מחר זה הילדים שלי. ככה למדתי להרגיע את עצמי בחרדה".
בן סימון עובד מזה שנה וחצי בעבודה מסודרת כמקדם פרויקטים בחברת יזמות נדל"ן, ומרצה ברחבי הארץ בקהילות, בתי ספר וכפרי נוער, שם הוא מספר את סיפור השיקום הכואב שעבר. "הדבר שהכי נתן לי כוח בשיקום זה היה שראיתי חבר'ה אחרים שנפלו וקמו", הוא אומר, "החברים הכי טובים שלי הם חיילים שנפצעו כי יש לנו את המכנה המשותף הכי גדול שיכול להיות. ברגע שראיתי שהם קמים על הרגליים כל פעם מחדש, הבנתי שאפשר לקום ולבחור בחיים. זה משהו שרציתי להעביר הלאה בהרצאות שלי, והפידבקים לשמחתי מצוינים".

השרשרת של דוד בן סימון. צילום פרטי

"היינו בירח דבש באמצע ג'ונגל בבוליביה, והיא פתאום הוציאה את השרשרת הזאת. קשה לתאר במילים את הערך שלה בשבילי. כל פעם שהיה לי קשה, הייתי מלטף אותה"

את אשתו, שיר לופז בן סימון, הוא הכיר לראשונה פגש חודש לפני פציעתו, במסגרת תפקיד פיקודי קצר שביצע במחווה אלון. לאחר שנה וחצי הם התחתנו, ולפני שמונה חודשים נולדה להם בתם הראשונה, אוריאן. שיר הייתה זו שהעניקה לו את השרשרת המצמררת שלא עזבה את צווארו במשך שלוש שנים עד שאבדה לו השבוע, ולמרבה המזל נמצאה לאחר יומיים של חיפושים.

"את השרשרת הזו שיר הביאה לי כשציינו שנתיים לפציעה", מספר דוד, "כל שנה אנחנו חוגגים את הפציעה, כי במקום לתת ליום להשתלט עלייך, אתה משתלט עליו. היינו בירח דבש באמצע ג'ונגל בבוליביה, והיא פתאום הוציאה את השרשרת הזאת. כל פעם שהיה לי קשה, הייתי מלטף אותה, ופתאום הרגשתי שאני יכול להתקדם קדימה, זה היה נותן לי כוח. היא מביאה לי איזה סימן לערך שלי. כאב לי מאוד שהיא אבדה לי. אך למרבה המזל מצאנו אותה. קשה לתאר במילים את הערך שלה בשבילי".